קודם כל לאמא של סיוון כל הכבוד על האומץ לשנות, השלווה לקבל והתבונה להבחין, ברוח תגובתי הקודמת... עשית הרבה עבור ילדתך ועבורך, ואני בכוונה אומרת את זה כך, ולא חולקת לך מחמאות נוסח "איזו גיבורה, איזו משקיענית" כי - גם כשאני סיפרתי את סיפור ההנקה שלנו, התגובות היו בנוסח הזה, וכמובן עם התוספת המתבקשת - "אני כבר מזמן הייתי עוברת למטרנה..." - ואני רוצה לומר לך שמה שעשיתי עשיתי בשביל יואב שלי ובשבילי, והתגובות האלו לא העבירו לי תחושה של "איזה יופי, אני גיבורה" אלא סתם הרגשתי "מה הביג דיל, הרי עשיתי את זה בשבילנו, לא הקרבתי שומדבר" ( - ברגעים הטובים שלי) ולעומת זאת "איזה קורבן גדול הקרבתי, איך אני מרחמת על עצמי שעשיתי כל כך הרבה ואף אחד לא מעריך / עוזר / כיו"ב..." ( - ברגעים הגרועים שלי...). אני חייבת, עכשיו כשההחלטה התקבלה על תמ"ל ואפשר לקיים דיון קצת יותר פילוסופי, חייבת לומר שמאד הפריע לי ה"התפלשות" הזו ברגשי אשמה, כאילו הם פיצוי לאגו שלנו על הציון "בלתי מספיק" שנתנו לעצמנו במקצוע "אימהות"... כאילו, אם אני אגיד חזק חזק הרבה פעמים שאני לא בסדר ושיש לי מה-זה-רגשי-אשמה, זה יעשה אותי יותר טובה ממה שאני מרגישה את עצמי... רגשי אשמה הם ההיפך מלקחת אחריות, איפה שבוחרים ברגשי אשמה אי אפשר לקחת אחריות, ולקחת אחריות זו מהות האימהות (והחיים בכלל, לתפיסתי). אין פלא שרגשי אשמה זה דבר כל כך פופולרי, הרי זה הרבה יותר קל להתפלש בהם מאשר לקחת אחריות... מה שכן, אפשר להתפלל, כמו שאיש חכם אמר לי - אני לוקח אחריות על מה שאני יכול, ומה שאני לא יכול אני משאיר לאלוהים...
|
תוכן התגובה:
|