אקדים ואומר שאני כותבת מהמקום שהייתי ולעיתים עודני בסרט הזה, לאחרונה אני מקווה שהבנתי קצת יותר איך לשבור מעגלי עקשנות כאלו.
וחזרה לכותרת-אני רק מצטטת מדבריך: "קשה קשה לי למתוח גבול ולעמוד בו... אני נלחמת איתו המון... נכנסת איתו לויכוחים וצעקות... וגם אני צעקתי..." ועכשיו אולי תגידי לי שזה בגללו, ואת מותשת, מבינה אותך אחותי לברכה ולצרה (אמא לשתי זאטוטות קצת יותר גדולות) אבל תזכרי שזו את המובילה, ואם את רוצה לצפות ממנו לסבלנות, הבנה, ויתורים, הקשבה – אולי כדאי שתשימי תשומת לב יתרה לצד ביחסך כלפיו. אומרים שעקשנות אי אפשר לנצח בעקשנות...
חוצמזה יודעת כמה קשה, וכמה הם יכולים להטריף את הדעת בשלב זה. ממליצה מנסיון על פרחי באך, יש טיפות מיוחדות לאח בוגר שנולד לו אח/ות- לנו עזר מאוד. אם את יכולה לארגן זמן שתהי רק איתו- נראה לי שיכול לעזור מאוד לשניכם, אני מניחה שהוא לא מבין מה קורה ויש לו תחושות של קנאה וחרדה למקומו במשפחה. זמן כזה יוכל להחזיר לשניכם קצת שקט. מצטרפת לנשימה העמוקה שכבר נשלחה אליך, ומוסיפה חיזוקים ואהבה.
ולמי שיש כח להמשיך (מתלהבת, הרבה זמן לא כתבתי) על גבולות ומי שעומד מאחוריהן: היתי לא מזמן בהרצאה של דיאנה אידלמן-קרת הנפלאה, עד אז חשבתי כמו שהובן מפתח דבריך ש"צריך למתוח גבולות ולעמוד בהם", והיה לי נורא קשה עם זה. מצד אחד, הבנתי שאני צריכה לתת גבולות ומסגרת, אבל לפעמים הגבול הרגיש לי ריק מתוכן, כאילו אני מתעקשת סתם, רק בשם המסגרת והגבולות. מצד שני, היה חשוב לי לראות את בתי ולהקשיב לצרכיה. איבדתי כח וסמכות שם. לא פעלתי מתוך האמת שלי. דבריה של אביטל מזכירים לי את הדרך בה חשבתי שעלי לפעול. בהרצאה של דיאנה נפתחו אצלי דברים, פתאום קלטתי כמה יושבת עלי הסמכות ההורית שעליה גדלתי של לתת כבוד להורים "כי ככה", "כי עכשיו אני אמרתי" בלי באמת לבדוק כמה זה באמת חשוב ומשמעותי לי. אולי קצת גלשתי... לא נורא- אולי יהיה שימושי לך להמשך. אנסה לחזור-אין לי מושג בדיוק על מה אתם מתווכחים כ"כ הרבה, אולי גם לא ממש משנה, לכן אתן שתי דוגמאות לתוצאות של השינוי בגישה עליו כתבתי:
גאיה- ביתי הבכורה (בת 3) היתה חולה עד לפני ימים ספורים והיו לה טבליות מציצה לגרון. לאחר שהבריאה, עדיין הרגישה "בעלות" על הכדורים המיוחדים שלה, ונגשה בערב באופן טבעי לקחת כדור. הסברתי לה שהיא כבר בריאה ונשמור לה אותם למקרה שחלילה תחלה שוב. לא עזר לי בית דין- דמעות תנין, הכדורים ש-ל-ה, בסוף אמרתי (אחרי שבדקתי שוב על מה אני נלחמת): "את צודקת, לא נפרדנו מהכדורים שלך, אני מרשה לך היום אחרון, אם תרגישי שמספיק לך את יכולה להוציא-לא חייבת לסיים, ואז נשמור אותם עד שנצטרך", המקסימה שלי התרצתה (כמובן), לקחה בגאוה כדור, שתי מציצות הספיקו לה, וחסל סדר!
דוגמא שניה- ערב...לילה, זמן ללבוש פיג'מה (נורא חשוב..) וגאיה רוצה את החולצה הורודה, בהתחלה אמרתי לה "גאיה, בלילה לובשים פיג'מה (נורא חשוב כבר אמרתי?), את החחולצה תלבשי לגן", והיא מתעקשת, שוב בדקתי את הגבול- חולה היא תצא מזה? טוב, אמרתי- תלבשי את החולצה הורודה. וראי איזה פלא- כשהיא באה ללבוש את מכנסי הפיג'מה היא חשבה שבעצם חולצת הפיג'מה תתאים יותר... עמחייה!
היום נראה לי שחלק מכובד מהבכי והעקשנות נבעו בעצם מהמקומות שבהם חשבתי שאני חייבת לשים גבול, ובעצם לא ראיתי אותה שם, וההתעקשות והבכי הקולני בא כדי שאראה אותה קצת יותר. תודה עמוקה לדיאנה ...ולמי ששרד עד כאן.
מירב.
|
תוכן התגובה:
|