שפחדתי ליפול בה, שחלילה בנותי לא יתפסו אותי בחולשתי, שחלילה לא יראו אותי בונה חומה ושדמעה אחת שלהן ממיסה אותה, פחדתי ושמרתי על גבולותי ככל שיכולתי. פחדתי ללמד כדבריך את בנותי שמלחמה מנצחת. אך משהו לא הרגיש לי נוח שם, ולא ידעתי מה. היום אני רואה קצת אחרת, בעצם זה לא אחרת, זה תמיד היה שם, רק לא היה לי אומץ לתת לזה מקום. אנסה להיות ברורה- אם שמתי גבול, ויש בכי, ואין לי כוח לבכי, בלי קשר לסיבתו, פשוט רוצה שקט, ומהמקום הזה מתרצה ומוכנה גם להוריד את הירח בשבילה ובשביל פיסת שקט - הרי בכך אני נותנת אור ירוק למלחמות. אבל, וכאן האבל הגדול, זה שפחדתי להכיר בקיומו ועושה את ההבדל, אם יש הגיון מאחורי הבכי, אם אפשר להטות אוזן ולשמוע מה עומד מאחוריו, ולהפעיל שיקול דעת אמיתי ולא מתוך לחץ, אז אפשר לשנות גבולות ולהגמישם בהתאם לצורך. והחכמים הקטנים האלה, מרגישים בהבדל גם כאן, ומקבלים את החיזוק לזה שהקשבנו להם ולא לעידוד הבכי.
תארי לך שבאמת חלילה נעשה לה איזה עוול שמעורר אצלה בכי, והיא מקימה קול צעקה כדי שהעוול יתוקן, ובמקום זה היא מוצאת הורה עיקש שקבע גבול לפני שקלט את כל התמונה, אבל מה גבול זה גבול וכלום לא יזוז. איזה מסר זה?
בקיצור, מסכימה איתך, שלא צריך להכנע ללחצים ולא לשנות החלטות בגלל בכי, אבל לפעמים צריך לשנות גבולות מתוך הבנה שטעינו (ומותר לנו לטעות) ומתוך הקשבה לילד וחשיבה מחודשת.
בעצם אני רואה יותר ויותר, מהמקום שבו אני מחפשת את ההגיון הכללי, ולא אוסף של חוקים ש"פשוט פועלים", שככל שנפעל ממקום קשוב יותר לעצמנו ולמה שבאמת נכון לנו, נקרין זאת לסביבה וכמובן נעשה טוב יותר לילדנו.
|
תוכן התגובה:
|