כוונתי היא, שאת פשוט עקשנית (כמו שאמרת). ראי, גם אני עקשנית וגם בני הבכור עקשן מאוד (כנראה כל הילדים הם כאלו). אולם, מן ההתחלה החלטתי (וגם בן זוגי כמובן) שאנו מצמצמים את המריבות למינימום ההכרחי - משמע, המילה "לא" כמעט ולא נאמרת, אבל כאשר היא נאמרת - משמעה לא!. נראה לי שבתור אישה מבוגרת את יכולה להבין שזה טיפשי לריב עם ילד בן שלוש. תאמיני לי, אם תחשבי לרגע לפני שתגידי "לא", תראי, שכלום לא יקרה אם תגידי כן. שמרי את המלחמות הללו לדברים חשובים באמת (לא! לגעת בחשמל, לא! לשבור ולהרוס וכו'). רק תדעי, שכנראה השיטה עובדת, כי אמי, שחוותה גם היא ילדה עקשנית (אני) והלכה בדרך שלך (ראש בראש) סבלה קשות, והיום כשהיא רואה אותי היא מלאת התפעלות מן הדרך בה אני מתמודדת בשלווה עם העקשנות של בני. הערה נוספת לגבי תוספת למשפחה - גם לנו נולדה תינוקת לפני חמישה חודשים, ומאז, אני יותר מקשובה לצרכיו של בני הבכור. את יכולה ללמוד להניק תוך כדי הקראת סיפור לבן הבכור, לקלח אותו, להאכיל אותו וכו' והכל "תוך כדי" טיפול בבת הקטנה. בהתחלה היה לבני מאוד חשוב להיות במרכז תשומת הלב, ועם הזמן כאשר הוא ראה שתשומת הלב לא נגזלת ממנו, גם הבקשות המוזרות פחתו ונעלמו כמעט כליל. היום - חמישה חודשים אחרי כבר אפשר להגיד לו - תמתין בבקשה עד שאסיים להניק/להחליף/להרדים/לרחוץ את אחותך, והמשפט מתקבל בשקט וללא כל ויכוח מצידו. וכל זאת בגלל שבהתחלה אמרתי כן כמעט לכל בקשה מוזרה, למרות חוסר הנוחות שבה - אפשר לתמרן, אם באמת רוצים. בהצלחה.
|
תוכן התגובה:
|