אנחנו חייבות להגיד את זה!! אם גם זה היה אסור היינו יכולות להזדכות על הילד עוד בבי"ח.
להיות אמא זה המקצוע הכי קשה והכי מדהים שיכול להיות. כל יום וכל דקה אנחנו לומדות את זה. וישנם כמה מיתוסים שחייבים לשבור ועדיף עוד לפני שהזאטוטים הללו משתלטים לנו על החייים.
כמו למשל האמונה הרווחת שאנחנו תמיד אוהבים אותם. זה לא נכון. ברור שאי שם בלב זה נכון תמיד, אבל לא תמיד מרגישים את זה. לפעמים כ"כ נשבר לנו מהם ואז מאיתנו ואז עוד יותר מהם והרבה יותר מאיתנו, שפשוט לא. וזה לגמרי בסדר ושיא הטבעיות. אנחנו בני אדם. תראי לי מישהו אחד בעולם שאוהב כל כל הזמן ב-100%. אין חיה כזו.
ורגשות האשם הנוראיים הללו, הם לבד מספיקים בשביל לייצר עייפות לשנתיים. הם יחד עם דאגה שעולה על בסיסית, ואני בכלל מתפלאה שמצליחים לקום בבוקר.
הבן שלך יראה אותך עוד נשברת - כמו כולם, ויראה אותך עוד בוכה - כי זה קורה שבוכים. הוא יראה אותך מתוסכלת, עצובה ועייפה, והוא ירגיש אותך עוד חסרת סבלנות. ככה זה בני אדם. הוא גם יראה אותך מאושרת, ויראה אותך שמחה, ויראה אותך מתרגשת, מסופקת, מתרשמת, מחייכת, מגכחת, חושבת ואוהבת. אלה החיים .
אז מה? זה לא עושה לו נזק. את אמיתית איתו. נראה לי הרבה יותר עדיף מלהיות רובוטית איתו - ואז להצליח לחייך לחבק ולתפקד כל הזמן.
אין מה לעשות. כמה שלא נרצה, כמה שלא נאהב, כמה שלא נבקש ונשתדל - לפעמים צריך פשוט לעשות פוס. ואני מאוד מצטערת, אבל גם באמהות אפשר לעשות את זה, ולדעתי גם ממש ממש צריך.
אז אל תתני אותו לאמא שלך. בקשי שהיא תבוא אליך. שהיא תהיה איתו בסלון, ואת לכי לחדר, תסגרי את הדלת, ותיכנסי למיטה. עם איזה עיתון רכילויות, או ספר מפנק. משהו קלילי שקל להיסחף בו. לפני כמה ימים אני פשוט מסרתי לאמא שלי את שי כהיא עוד היתה בדלת ופשוט ברחתי לחדר. סגרתי אותו. נפלתי על המיטה והתחבאתי מתחת לשמיכה. כמו ילדה קטנה ומפגרת. איזה כיף זה היה.
בשיא הכנות הרגשתי שאני פשוט לא יכולה יותר. אז יצאתי מהמשחק. ואת יודעת, אפילו שזה היה לכמה רגעים קטנטנים (כי כמה אפשר להיות מתחת לשמיכה - חוויה מוזרה אני חייבת לציין) כשהוצאתי את הראש כבר לא הייתי באותו אטרף.
אז ירדתי לסלון, נתתי לשי-קי נשיקה מהלב, וחזרתי לחדר לפינון ושינה.
בטח שמותר לך לקחת הפסקה. בטח מותר לך לרצות הפסקות. בטח שמותר לך להרגיש את האיכסה הזה. אבל מה זה מותר בכלל? זה שם וזה ככה, וכמה שיותר תדברי על זה ותודי ותגידי את כל הגועל ששם, ככה הוא פחות ופחות ישתלט עליך.
אני אמרתי לבעלי כמה פעמים טובות שבשמחה הייתי דוחפת אותה חזרה פנימה. בד"כ מספיק שאמרתי וכבר היה לי יותר טוב. לפעמים הייתי צריכה שיחליף אותי ושיעזבו אותי בשקט גמור לכמה זמן ואז זה עבר.
ואסיים בסיפורון: חבר סיפר לנו שהילדה שלו היתה נורא קשה בהתחלה. שום שינה ושום נעליים, וטימטמה את אישתו ככה על הידיים כל היום. יום אחד כשחזר הביתה מהעבודה אישתו אמרה לו בבכי שהיא פשוט לא יכולה יותר, ודי כבר היא רוצה לזרוק אותה מהחלון. אז הוא אמר: "אני אפתח לך"..
חיבוק גדול ומקבצ'ץ'. כולנו באותה סירה, ותודי שזה השייט המדהים בעולם!
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
