ואני חושבת שבאמת יש כזה דבר - אמהות שהתפקיד בא להן באופן יותר טבעי ובקלות, ואמהות שאצלן קשה יותר להסתגל לתפקיד, ואני בהחלט שייכת לאחרונות. וגם לי נדמה לפעמים שכל האמהות האחרות מחליפות חיתול לקטן, מתפעלות מהיצירה בגן של הבינוני ועוזרות לגדול עם שעורי הבית, כשהבית מבריק בלי שום עוזרת כמובן, והמקרר מלא בבישולים תוצרת בית. והכל בלי שום עזרה של הבעל או הסבתות. ואצלי? עדיף שלא אתחיל לפרט. ואני רחוקה מלהיות אמא טריה, הגדולה בת שבע וחצי, הקטן בן שנתיים. אז נכון שזה משתפר, ושלא כמו בפעם הראשונה שספרתי את הימים עד שהמטפלת תתחיל לעבוד, הפעם באמת נהניתי מחופשת הלידה הארוכה-ארוכה שלקחתי. ובכל זאת, כולי קנאה (חיובית ומפרגנת) באמהות שקשה להן להפרד מהילדים ולרשום אותם לגן, או שלא מוכנות שמישהו אחר ישמור להן על הילדים. אין לי שום בעיה להפקיד את הילדים אצל מישהו שאני סומכת עליו ולהשתחרר קצת. אני השלמתי עם זה שאני אמא כזו, ואני באמת מאמינה שאני האמא הטובה ביותר לילדים שלי, פשוט משום שהם שלי. אני מכירה בקושי ומנסה לא להעמיס על עצמי יותר ממה שאני מסוגלת ולקבל עזרה במה שאפשר. אין טעם שתשווי את עצמך לאמהות אחרות, או, גרוע מזה, לאיזשהו אידאל לא מציאות על אמהות, ובעקבות רגשי האשם שמתעוררים מההשוואה הזו תתכחשי לקושי שלך ותטילי על עצמך עומס שרק יחמיר את המצב. ועוד דבר שכבר כתבו כאן ואני מאד מסכימה איתו: זה הולך ומשתפר, הולך ונהיה פחות קשה ויותר מהנה. החזיקי מעמד.
|
תוכן התגובה:
|