|
13/2/2004 18:08
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
|
אחריות זו לא מילה גסה... האמנם?
|
כותרת:
|
לדעתי אחושלוקי גסה. לפעמים אכזרית אפילו.
ובטח שזה מפחיד... בעיקר היום, כשכ"כ הרבה מאיתנו הלכו לפתור לעצמם דברים באיזה טיפול זה או אחר, ושם טחנו להורים שלהם את הצורה.. כי הרי ברור שהם אשמים בכל. ועכשיו אנחנו בצד ההוא. זה שנותן ועושה כמיטב יכולתו, ולא משנה מה- בסוף גם אותנו יטחנו אצל המטפל התורן שיהנהן ש"בגלל שאמא שלך עשתה.. היתה... איך את מתפלאת שיצאת כזו?"
זה משהו שמטריד גם אותי כמובן, כל חוסר מושלמות שלי וישר אני רואה את השריטה המתהווה לה בלי להתבלבל בראש של שי. רגשות אשמה.. פחדים.. על הכיפאק.
אז מה אני עושה עם זה? - אני עובדת עלי. לאהוב ולקבל אותי כמו שאני. מין בנד'מית כזו ממש לא מושלמת. ותוך כדי אני לומדת לבטוח בשי-קי. היא תדע להסתדר. היא תצא הכי בעולם בול כמו שהיא. היא תלמד את מה שהיא צריכה ללמוד, ולמרות שזה כולל ביעוסים וכאבים זה כולל גם המון אושר, שמחה ואהבה.
התפקיד שלנו - לאהוב אותם, וכמו שאני רואה את זה - להמשיך כל הזמן לגדול בעצמנו.
אני זוכרת שכשהיא היתה ממש פיצית, קפצתי לדואר והיא נשארה עם אמא שלי באוטו עד שאחזור. והיה תור.. ואח"כ הם לא מצאו את החבילה.. וכל הזמן היה לי בראש - נו.. שי באוטו שי באוטו.. ואז אמרתי: "אני פשוט נורא ממהרת כי ה-ב-ת ש-ל-י באוטו". וזה היה מוזר. מי יאמין לי שיש לי בת? אני, הפצלוחה - אמא? וואלה?
ואני דווקא כן מאלה שהתאהבו מאז ומתמיד, אבל עניין ההגדרה הכ"כ ענקית הזו, אפילו שהיה טבוע בי כל הזמן, היה גם מוזר ומפחיד. לא דווקא ששי תראה בי אמא. שאני אראה בי אמא. אמאל'ה.
ממליצה לך לקרוא את הספר "אזורי המשגה שלך". לא מדבר דווקא על אמהות, אבל מדבר על הפחדים והחברים האחרים שעוצרים אותנו כ"כ טוב מלהיות. ולדעתי מה שאת צריכה זה לקבל אותך, ולהיות. לא לנסות להרגיש משהו אחר ממה שאת מרגישה, לא להאיץ שומדבר, לא לעצור שומדבר. להיות. אמא.
חכי, כששומעים את ה"אמא" או ה"מא" הראשון... שווה את הכל הכל הכל הכל ה-כל!
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
