כן, גם לי לוקח זמן.
בתי כבר בת שנה וחצי, קוראת לי כבר מזמן אמא, ועדיין, אני כל פעם משתהה ומתפעלת ולא מאמינה שאני אמא שלה, שהיא בת שלי.
בשבילי, המילה אמא היתה מקושרת תמיד (ולא לצחוק עלי...) לחום ואהבה, חיבוקים, דאגות, וורידים ברגליים, ציצים נופלים... גם היום, אני תמיד נדהמת לראות את אותן אמהות מטופחות ויפות, עם בטן שטוחה, איפור והופעה של מליון דולר. למה אני נדהמת? הרי גם אני, אם נסתכל רגע מבחוץ, מטופחת ויפה, עם בטן שטוחה וכל הסיפור. כנראה שזה בגלל התפיסה שהיתה לי לגבי מה זה אמא ואיך היא צריכה להיראות. שאמא היא לא כוּסית. אמא זה אמא.
ואני כאילו מנסה לתייג אותי לאחד מסוגי האמהות.
אני ממש לא התאהבתי בה בהתחלה. לא רציתי אפילו שהיא תהיה עלי לאחר הלידה, כתוצאה של לידה מתישה וכו'. וזה כל כך נכון מה שרשמו לך פה. בהתחלה מרגישים כמו בייביסיטר, ולאט לאט, עולה לו עוד זיק של אהבה, עוד חיבה, עוד געגוע. היום, אני מרגישה אליה דברים שלא ידעתי שאני מסוגלת להרגיש. מין אהבה כזו מוחלטת, שכל יום רק גוברת. כל חיוך, כל מילה, כל הברקה, כל חולצה שאני קונה לה. העיניים שלי מבריקות ואני מאוהבת.
והאחריות - הו, ליאתיתי, כמה שהאחריות הזו כבדה עלינו. כמה שזה מעסיק.
עם זה אני מתמודדת יום יום ושבוע שבוע.
אני בסדר? היא בסדר? איך אני מחנכת, איך מאכילה/מרדימה/רוחצת/משחקת/מדברת/מלבישה/בלה בלה בלה?
מה יהיה עוד כמה שנים? מה יהיה עם עוד אחים? אני מסוגלת לאהוב עוד?
אני מתארת לעצמי שכן... ושהאהבה לא תתחלק בינהם, אלא תגדל לכל אחד מהם.
שמעתי לא מזמן את דיאנה אידלמן-קרת הנפלאה, והיא דיברה על זה שיש לנו קודים חברתיים של מה זה להיות אמא, ושכולנו מצפות להתאהב בתינוק מהרגע הראשון וכל זה. והיא הסבירה שם דברים ממש יפים, שאני לא רוצה לכתוב כי אני לא ממש יודעת להביא את זה ואני לא רוצה לטעות בדבריה, אולי היא תיכנס ותעזור... אבל אני זוכרת שהנושא הזה של הלהתאהב בתינוק תפס שם שטח נרחב. ודיברה על ההבדלים שיש לנו בין מה שאנחנו חושבות כל ההריון על התינוק, לבין מה שקורה בפועל מיד לאחר הלידה. שאנחנו מצפות להרגיש מין רגש אמהי ואושר עילאי, ובפועל.....
טוב, אני מקווה שעזרתי לך קצת.
צרת רבים...
זה יגיע. אל תחכי לזה, זה פשוט יגיע.
כמו שאמרו לי בפעם הראשונה שעישנתי גראס: כשזה יעלה לך, את תדעי שזה עלה. אי אפשר להתבלבל... (סליחה על ההקבלה..........)....
:-)
נני
|
תוכן התגובה:
|
