|
14/2/2004 02:48
|
קרן (אחרת) מזדהה עד עמקי נשמתה
|
מאת:
|
|
אנונימית, ואולי לא כל כך...
|
כותרת:
|
לקח לי כל כך הרבה זמן לחשוב מה לכתוב לך. להתאהב בתינוק זה לא מיידי - כולן כמעט תאמרנה לך את זה. אמא שלי ניהלה יומן אחרי שנולדתי, וכשהייתי בת שבועיים היא כתבה שהיא מרגישה שמתחיל להווצר ביננו קשר של בת ואם. אז ידעתי את זה כאשר ברק הגיבור נולד, וחיכיתי. חיכיתי שבוע. חיכיתי שבועיים. חיכיתי חודש.
בגיל חודשיים התחלתי לחשוב שמשהו בסיסי דפוק אצלי. מה זה? אני לא מרגישה כמו אמא. אני אפילו לא מחבבת את היצור הקטן, שרק רוצה לינוק ולבכות. האחריות היתה שם - הצורך להגן עליו, לדאוג לו. הלכנו לכל החוגים, עשיתי כל "מה שצריך". אבל לאהוב אותו? כלום. נאדה. גורנישט מיט גורנישט. אני אמא? עדיין לא התרגלתי לזה שעברתי את גיל 16, נהנית מזה שאין לי חצ'קונים יותר.
יום אחד החלפתי לו חיתול, וברק הסתכל אלי. אלי. לא לציצי, לא מעבר לגב, לא אל אבא שלו. אלי. ואז התאהבתי בו. ואז הפכתי לאמא.
אל תדאגי - זה יגיע בסוף.
http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=158535 - תקראי את שני המשפטים האחרונים. הם עזרו לי לעבור את החודשים ההם.
חיבוק ענק, קרן
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|