מאוד כאב לי לקרוא את הודעתך הראשונה, אבל לא היו לי עצות להוסיף על מה שכתבו לך. אני רוצה להתייחס להודעתך השניה. אני חושבת שזה נובע מהשוני בין גברים ונשים, השוני המולד, הביולוגי: נשים הן יצורים חברתיים, מחוברים, מתקשרים, מכילים. גברים הם אינדיבידואליסטים, הישגיים, תחרותיים. זה על קצה המזלג אבל אני חושבת שמשום כך כך נתפס התפקיד שלנו במערכות היחסים: זו שתתחיל להתיר את הפלונטר, זו שתדבר, זו שתעשה מניפולציה (לא במובן השלילי, במובן של שינוי התנהגות) כדי לשנות.
זהר כתבה פעם הודעה שמדברת על הבנתה את התפקיד שלה במערכת היחסים. חבל שאינני יכולה לאתר אותה. זה היה מאיר עיניים.
ברור לי שאת כועסת, מאוכזבת, ממורמרת. ברור שבצדק. אני חושבת שמילת המפתח בהודעתך הראשונה, שבעקבותיה כתבו לך את מה שכתבו, היתה שאת אוהבת אותו. אם את אוהבת אותו (ואולי שווה שתבחני את השאלה הזו לעומק) - את צריכה להיות מוכנה לעבוד בשביל זה. זה לא אומר שהוא לא צריך לעבוד, ברור שלא, אבל אולי צורת העבודה שלכם תהיה שונה, אולי את זו שתצטרכי "להתחיל", ולו בגלל שאת זו ששמה לב שמשהו פה מאוד לא בסדר. אז אם אנחנו רוצים להיות פרודוקטיבים, לגרום לדברים לזוז, לא מספיק להגיד: איזה דפוק הוא, הוא חייב להשתנות. צריך לעשות. צריך לשנות. לא אותו (זה, לעניות דעתי, קשה עד בלתי אפשרי) אלא את המצב, את היחסים, את הדינמיקה. ובזה יש לך חלק. גדול.
מקווה שהובנתי
בהצלחה, המון בהצלחה
וגם חיבוק, כתף והבנה
ענת
|
תוכן התגובה:
|
