כי חייבים להניק, לא? כי משרד הבריאות קובע שהנקה מומלצת עד גיל שנה, וטובה לפיתוח המערכת החיסונית ועוד ועוד.
אבל בפרוש הרגשתי איזו חובה מוסרית, כאילו זה איזה חוק שאני צריכה להענות לו. זה מאוד הלחיץ אותי- כי לא היה לי הרבה מידע, כי כאב לי, כי היתה לי פיטריה, כי היתה לי תחושה שאין לי מספיק חלב, כי מסביב ייעצו לי לתת בקבוק.... הרגשתי חנוקה, לא היה לי נוח לשלוף ציץ בכל מקום, אם כי לפחות ליד המשפחה (אמא אבא אחים שלי) הרגשתי בנוח.
לא יודעת אם הייתי מתמידה כ"כ אם לא היה לי מודל טוב לפני, וטוב שראיתי את גיסתי מניקה את 2 ילדיה לפניי. עם הזמן, אולי אחרי 4 חודשים או יותר התחלתי להנות מהעיניין. הרגשתי שיש משהו מיוחד שאני נותנת לבן שלי ומייחד את הקשר ביינינו, משהו שהוא רק של אמא ולא של אף אחד. אחרי שגיליתי שבני גם אלרגי לחלב פרה, וגם יש לו אטופיק דרמטיטיס, בכלל הייתי מרוצה מאוד על זה שהנקתי אותו. מחקרים מראים שהנקה מאוד מורידה שכיחות של אלרגיות, ואני חושבת שזה שהיום הוא בן שנה, וכמעט נקי לגמריי מתפרחות שונות, זה בגלל שהגוף שלו קיבל את המיטב.
בגיל 1/2 שנה חזרתי לעבוד. לשאיבות לא היה לי כוח, אז התחלתי לשלב בתזונה שלו תמ"ל. המשכתי להניק עד 9 חודשים בלילות, ואז הפסקתי בהדרגה. משהו בי השתנה, רציתי לחלק את האחריות על האכלה שלו עם אנשים נוספים. מה גם שהוא כבר לא היה כ"כ מעוניין.
בכל מקרה, היום כשאני נותנת לו בקבוק, אני מרגישה את אותה תחושה שהרגשתי בהנקה- אני אמא שלו ואני מחזיקה אותו קרוב, ונונת לו מזון וחיבוק וליטוף ומחייכת למלאך שלי מקרוב.
|
תוכן התגובה:
|