וואו, כמה נושאים חשובים ומעניינים בהודעה אחת.
אני רוצה להוסיף בעיקר לפותחת ההודעה: גם אני גדלתי בבית ש'אין'. אין מותרות, בעיקר, אבל גם קצת מעבר לזה. על המשקל של הג'ינס של הוטיקה אצלי זה היה נעלי נייק. כמה חלמתי עליהן, וכמה רבתי עם אמא שלי כשקנתה לי, שוב, נעלי גלי. הייתי טינאייג'רית קשה.
אבל אני זוכרת במפורש איך בגיל המופלג של שש או שבע רציתי אופניים. ממש, נורא. אני זוכרת שיחה הזויה עם אבא שלי שמסביר לי בשיא הכנות (אז עוד לא היה לו הרבה נסיון באבהות והוא היה די עילג מולנו) שאין לו כסף לאופניים. ואני פשוט לא הבנתי. לא הבנתי! אמרתי לו שהוא יכול להשתמש בצ'ק. כמו שהוא קנה בסופר אתמול. למה לא? היום זה נשמע לי מגוחך, אבל אני ממש זוכרת איך פשוט לא הבנתי על מה הוא מדבר.
אני לא יודעת, באמת, אם ילדים בגיל כמו שלך מסוגלים להבין דברים מופשטים כאלו. כי הם בסופו של דבר מופשטים - כמו עמליה שחושבת שיש לה, כי היא רואה בעיניים את המטבעות. איך הם יכולים להבין מעבר לזה? אבל אולי אני טועה.
מה שהייתי מציעה זה לנסות לזהות שסתומים, כאלה בשביל לשחרר לחצים. הם נורא רוצים? נורא, נורא, נורא רוצים משהו מטויס-אר-אס? נסו לחשוב ביחד איך אפשר להגיע לזה. כי גם אני מאמינה כמו ורד שרוב הצעצועים בשקל הם פיקציה (רק בשבוע שעבר קניתי לאביתר סט ענק של מכוניות, הוא עושה שיירות בכל הבית, והיום נשארו אולי מכונית וחצי. אז עדיף לקנות כל פעם מכונית אחת שווה) אולי אפשר להכין ביחד תכנית של קיצוצים בממתקים. או להחליט שחודש לא קונים דברים חדשים כדי שבסוף החודש תקנו משהו אחד, יקר אבל שווה. ואם אפשר תמיד כדאי לגייס סבא וסבתא, שאולי גם להם אין הרבה אבל הם בקטגוריה אחרת, איתם לא עושים חשבון (הילדים, כוונתי).
הילדה שהייתי מבינה לחלוטין את ילדייך, והאמא שאני מקווה כמוך לימים טובים יותר. מקווה לשוב נועה
|
תוכן התגובה:
|