ממה ששמתי לב, ילדים חיים בתחושת שפע אם לא מפריעים להם. אני כמובן לא מדברת על ילדים שחיים ברעב ובלי קורת גג. אני רואה את הבן שלי, בן 3.5, כמה שהוא מתלהב מענף שהוא מוצא בחוץ, מפרח שראה, מחיפושית. הדברים שמשמחים אותו הם קטנים. העיניים שלו בורקות כשהוא מקבל משהו שביקש, גם אם זה רק ביסקוויט. ילדים כשהם מקנאים זה עם התלהבות, זו לא קינאה ירוקה של גדולים, זה פשוט רצון שיהיה להם גם מה שיש לאחר. אני חושבת שהרבה מהדפוסים שיש לילדים לגבי חוסר ושפע קשורים לבעיות של ההורים שלהם עם חוסר שיש או היה להם בילדותם. כמו לגבי הצלחה וכישלון. ילד שלומד ללכת לא עסוק בשאלה אם יצליח או יכשל, הוא פשוט מתנסה, הוא זז ובודק את הגבולות שלו. אנחנו אלה שמוחאים לו כפיים כשהוא הולך ויוצרים את ההפרדה בין טוב לרע, הצלחה וכישלון, חוסר ושפע. מי אמר שחוסר זה דבר רע? (ושוב, לא מדברת על מצב של רעב וסכנת חיים). באותה מידה ששפע הוא לא תמיד טוב, כך גם חוסר הוא לא תמיד רע.
|
תוכן התגובה:
|