|
3/11/2007 08:45
|
ריש
|
מאת:
|
|
דודלי, יש דברים שאי-אפשר להעלים מן העין.
|
כותרת:
|
אתן דוגמא ודווקא בגיל צעיר מאוד בו לילד אין אפשרות לומר במילים דבר. בגיל 8 ח' הכנסתי את הגמד למעון. הילד כבר זחל והתישב באותה העת, ולכן בבית קיבל מוצקים כמזון אצבעות. ביקשתי במעון שימשיכו באותו הקו. תוך שבוע ימים הסתבר לי שלא ממלאים אחר בקשתי. איך? פשוט... כשהושבתי את הילד בכיסא האוכל שלו הוא הגיש לי את הפה ולא נגע במזון בידיו. מיידית הגעתי למעון לברר איך ומה מגישים לו בארוחות המוצקים והסתבר לי שמאכילים אותו במרקם גרבר במצב חצי שכיבה בסלקל! מה היה התירוץ? כי הוא ברגרסיה בשל הכניסה למעון. הסברתי להם שזה לא מקובל עלי. עברו כמה חודשים עד "שהצוות עבר תהליך" וגם המנהלת כולל הודעה שלי על הוצאתו מהמסגרת ופניה להנהלת המקום. הסיבה האמיתית אגב, היתה הרבה יותר פשוטה להבנה. ילד בסלקל מלכלך פחות מילד שאוכל מזון אצבעות. במעון הזה לא עשו דברים רעים לילד, אלא עשו דברים נוחים למטפלות, ועל כל דבר כזה יכולתי לדעת רק מתוך התבוננות בהתנהגותו של הילד שלי בבית.
הפעם בשל חווית חוסר האונים עם תפקוד הנהלת המעון, למרות היותו המעון הכי נוח לוגיסטית בחרתי לקחת את גולי למערכת חלופית מצויינת, שרואה את צרכיו ההתפתחותיים ונותנת להם מענה הולם, לשביעות רצוני.
ואני עדיין חושבת שדווקא להגיע ממקום של מעורבות נותן הרבה יותר אינפורמציה מכל דבר אחרת. מצלמות לא היו נותנות לי יותר מידע מזה המתקבל מהסתכלות על הילדים שלי ושהות במערכת בה הם שוהים כחלק מפעילות יומית "רגילה".
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|