קודם כל תודה על שהגבת. שנית, תני לי להבהיר מאיפה האגרוף בבטן: אני אם לצאצא ראשון, אוצר יקר שלא בא לעולם בקלות. וברגע שקיבלתי אותו הבטחתי למתנה שלי ולעצמי שאני אשמור עליו, ואדאג שאם הבאתי אותו לעולם הזה, אהיה אחראית מספיק להגן עליו עד קצת יכולתי. בפועל נתקלתי בהמון המון קשיים שלא צפיתי. זה לא קל ולא פשוט לגדל היום ילדים, הפער בין החופש שאת רוצה לתת, האושר שאת מאחלת לילדך, האחריות שלך והמציאות הסובבת, הוא כמעט בלתי אפשרי, וקשה מאד לעשות זאת לבד וגם לדאוג לכל שאר המטלות שהיומיום מזמן. יכול להיות שאני יחסית לשאר האמהות, אמא דואגת ומלאת פחדים, אבל הפחד ואת זה גם לימדתי את ילדי, לפעמים שומר עלינו. חובה עלינו כהורים להיות זהירים, חשדניים, בודקים ובעיקר מודעים, מודעים לסביבה, מודעים לעצמנו ומודעים לילדנו. אבל מרגע שאת לא רואה את הנסיך הקטן שלך בסביבה מליון דברים משתנים ואת רואה כל מיני סימנים אבל לעולם לא יודעת מאיפה הם באים, ואז מגיע המתח שאולי פספסת משהו ולא קראת נכון את ילדך, מתח שאותו, כך אומרים לך אנשים שיודעים... לא צריך לשדר לילד. יפה עכשיו איך עושים זאת? (הולכים לחדר אחר כל פעם שהפחד עולה?)
אז אני בחיי התמודדתי עם המון דברים, וראיתי המון אכזריות ורוע. וכאדם מנוסה, אני מאחלת לילדי הקט והתמים מכל הלב האוהב והדואב שלי, שימשיך עוד קצת, עוד מעט ועד כמה שניתן לפני בגרותו, את התמימות המדהימה והממיסה הזו: שכולם חברים, כולם אוהבים, ושכולם רוצים בטובתו. אבל את יודעת שלא!
והלב נשבר כאשר צריך להסביר לקטן הזה, שלא כל אדם הוא "איש טוב"... ושצריך להיות זהירים כאשר איש נותן סוכריה, ושאם מישהו עשה לו כואב, הוא צריך להגיד לאמא. ואז מה תעשי??
ואחרי כל זה, באים אנשי חינוך, שתיאורטית יש להם המון טיעונים וסיבות, ואומרים לך תהיי רגישה לילדך ואז את תדעי, תבלי איתו מספיק זמן, ותילמדי אותו, תני לו חופש ועצמאות. הוא צריך להתמודד... ואף אחד לא אומר לך במילים ברורות איך? עד איפה? מתי? נהפוך הוא, אם עשית מה שאמרו לך או לא עשית, הדברים קרו בגללנו ההורים. אם דואגים לו זה לא בסדר - כי אז הוא יהיה חרד, ואם לא דואגים לו מספיק, אז את אשמה שלא היית קשובה אליו ולא בילית איתו מספיק זמן.
ואני אומרת זה זמן כשר ומתאים לבוטות, בואו נקרא לילד בשמו: בוגר שאוהב להתעסק עם קטינים הוא פדופיל ולא משנה מה עיסוקו או תפקידו. גננת/מטפלת/איש חינוך שמזניח את הילד, גם הוא מתעלל, התעללות היא לא רק אלימות פיזית. וככזה הוא נבזה, מנוול ואיום ונורא. והורה שעשה מה שצריך: "...שההורה אמור להקשיב לילדו (ללא הקלטת מצלמה), להתבונן בו (ללא תמונות מצלמה), לחוש אותו, להיות רגיש למה שעובר עליו, להיות עם יד על הדופק- אבל לא לאשפז את הילד מראש ב"חדר מיון מניעתי"" ובכל זאת דברים כאלה קרו - אשם שלא עשה את תפקידו כמו שצריך...
אז אם אין נוסחאות ברורות, ואם אין פתרונות מלומדים וטובים יותר מוטב יעשה איש מקצוע מכל המגוון שבפורום, ולא יענה את נפשותנו המעונות גם כך. לעומת זאת, מי שחושב שיש לו פתרון טוב יותר, יעיל יותר ובריא יותר מוזמן ומתכבד להציג אותו כאן בפני כל ההורים הדואגים.
למי שעדיין לא הבין: מצלמות והאזנות זה לא משאת נפשי והגדרתי לגן טוב, זהו רק כלי להשיג מעט, קורט אולי, של שקט נפשי וגם אני כבר הבנתי (מזמן) שהנושא מורכב ועדין...
ושוב אם הסגנון לא נראה למישהו או שמישהו נפגע ממני אני מבקשת את סליחתו.
|
תוכן התגובה:
|