כשהצוציקית שלי נכנסה למשפחתון הראשון שלה (בעצם השני כי את הראשון עזבנו אחרי שבועיים), בהתחלה נתתי אמון מלא. היו שם מצלמות אינטרנט כאלה מעפנות, אבל אני הייתי בטוחה שבאמת הכל בסדר. מצד שני, כל יום יומיים היו קוראים לי לקחת אותה כי "היא לא רגועה היום". אז אחרי שבועיים כאלה, החלטתי להקליט את הגן. השתלנו בעגלה שלה נגן MP3 ולחצנו על הקלטה. מה שבעיקר גיליתי, אחרי בערך שעתיים של הקשבה, היה שכשהצוציקית שלי מתחילה לבכות שכואבות לה השיניים (זה היה בכי מאד יחודי, שכלל נסיון לנשוף אויר דרך השיניים - מין בררר כזה) הגננת שכביכול הכי אהבה אותה והכי שמחה לראות אותה בבוקר - צעקה עליה שתפסיק לבכות, מה שגרם לצוציקית שלי כמובן לבכות עוד יותר. ואני מדברת על צוציקית שהיתה בת חצי שנה בסך הכל. קיבלתי אגרוף לבטן, ולא יכולתי לעצור את הדמעות והתסכול על זה שאני - שאמורה לשמור עליה יותר מכל - שלחתי אותה למקום הנורא הזה. כמובן שאחרי פחות משבוע עברנו שוב, והפעם למקום נפלא ומופלא שבו היא עד היום. מה שאני מנסה לומר הוא שממש לא אכפת לי האורווליזם והפרטיות של הגננות והניתוק - בגיל כל כך צעיר, כשיש כל כך מעט כלים לדעת שהכל בסדר - צריך לדעתי להשתמש בכל כלי שמוצאים לנכון, כולל מצלמות והקלטות. הרי אם לא הייתי מקליטה ומקשיבה, הייתי ממשיכה לחשוב שהכל בסדר - הגננת נראתה כל כך שמחה לראות את הצוציקית בבוקר, וקראה לה נסיכה, והצוציקית לא עשתה סימנים של רתיעה מהמקום - לפחות לא כאלה שאפשר היה לנתק מהרצון שלא להיפרד ממני בבוקר, שזה היה לגיטימי בעיניי. אז דרורית - אולי לפחות להתחלה, אולי רק לגיל מסויים, אבל כמו שדודלי כתבה פה - בראש מעיינינו טובת הצוציקים, ואם יש ספק - אז בעיניי אין ספק - לעקוב, להקליט, לצלם - כל מה שצריך - רק לוודא שהכל בסדר.
|
תוכן התגובה:
|