|
26/1/2011 21:05
|
שלגיה
|
מאת:
|
|
ריש, את המיין סטרים של המיין סטרים.
|
כותרת:
|
דרך גידול הילדים שלך היא נורמטיבית, נפוצה ואפילו הורים גרועים כמוני חוטאים במסגרות דומות. ספרטני זה לא. לא היה לי כל חשק להכניס את שני הפני מהבית, אבל נסחפתי. לי יש ארבעה ילדים. גדלים ללא טלויזיה, לא כמעט, אלא ללא. סופשים אצל הסבתות משלימים את החסרים. בבית, אין מקלט. לא מגיעים לזה, שנינו עובדים (אני כעת בחופשה, אבל זמני). את ילדיי הקטנים גידלתי עם חיתולים רב פעמיים. כאלו שמכבסים ומייבשים. מהשוחלן ואל השולחן הגדולים עוזרים תמיד. כי תמיד יש קטן/ה על הידיים. צעצועים וחדרים מסדרים בסוף היום. כל אחד לפי יכולתו. לכל ילד יש תחום אחריות. חלק מהתחומים זה דברים שאני שונאת או שוכחת. כמו להאכיל את החיה-כלב, דגים, קיפודים, או להשקות את העציצים. הילדים שלי מהממים, מחונכים, שובבים (קרימינלים אולי יותר נכון), בריאים נפשית ופיזית. טפו חמסה, שמן זית. כמובן שיש את ענין החוגים וההסעות. במיטה בשמונה וחצי. כי גם אני רוצה שקט בבית. להגדיר אותנו (מילא אותי, אבל את בעלי) כעצלנים או נהנתנים לא ממש אפשרי. אנחנו אגב מהמיין סטרים. כך שדרך חייכם נשמעת לי לא רק לא מוזרה, אלא ממוצעת, רגילה ונפוצה. הגדולה שלי נגמלה מטיטולים בגיל שנתיים, אבל רק ביום. בגיל חמש נגמלה גם בלילה לאחר טיפול עם פעמונית. מעולם לא הגבלנו או צ'יפרנו אותה. תודה לאל, עזבנו אותה בשקט (אולי מעצלנות?). אחיה, שניהם בגיל שנתיים (הגדול בגיל צעיר יותר) נגמלו מטיטולים ביום ובלילה יחד. לא היתה כל בעיה. אי אפשר היה גם להתעלם מהבעסה של אחותם הגדולה שלא הצליחה להתעורר לפיפי. ריש, לפחות את עקבית וממשיכה להתעקש על הצד הביהוויוריסטי. לתייג הורים כנהנתנים/עצלנים. להתעלם מהפן הפיזיולוגי. כולנו, לא רק את, בעלי מקצועות "שואבים", אין כל קשר בין זה לבין יכולת של ילד להתעורר לקריאות הפיפי, או הפעמונית. ההשקעה הכי טובה לעתיד היא להתנער מהפרה-קונספציות השגויות.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|