|
26/1/2011 22:33
|
רות
|
מאת:
|
|
ללימורית, Myalinea שלגיה וכולם
|
כותרת:
|
נראה לי שהויכוח הזה עורר רגשות חזקים, מעבר לנושא ההרטבה גופא. אולי מפני שזה נוגע בכלל בהשקפת עולם לגבי חינוך ילדים, גבולות וכיו"ב. לגופו של עניין: כל מה שטענתי הוא הוא שישנן סיבות רבות להרטבה, ושחשוב לדעת האם ההרטבה ראשונית או משנית, האם הילד היה יבש לחלוטין וחזר להרטיב או שהמצב אחר. בכל מקרה כמובן שחייב להעשות קודם כל בירור פיסיולוגי. כך שאין לי שום ויכוח עם לימורית, אני לחלוטין מסכימה למה שכתבת בתגובה לדברי.
בעניין הגמילה המוקדמת בדורות קודמים, לא ערכתי מחקר בנושא ולא סקירת ספרות, אבל משיחות עם סבתות, גננות והרבה שעות יעוץ להורים, וגם מהעדר חומר פסיכולוגי מחקרי בולט בעניין, אני חושבת שלא ידוע על טראומות מיוחדות שנגרמו מזה שה"מיין סטרים" היה לגמול בשנה השנייה לחיים ולא השלישית ומעלה. "הצליחו" פירושו שרוב הילדים נגמלו, ולא ידוע על טראומות מיוחדות. גם אם 30 אחוז מעל גיל 5 עוד מגלים בעיות, 70 אחוז נגמלו וזה רוב מוחץ. צריך להבין שנושא הגמילה קשור למטלה התפתחותית מרכזית בגיל הילדות והיא השגת אוטונומיה על הגוף ובכלל לנושאי שליטה וויסות שכל כך מרכזיים בחיים בכלל אחר כך. אריק אריקסון שדיבר על כך בתיאוריה ההתפתחותית שלו שעדיין מאוד מקובלת, תאר את השלב הזה כקורה בעיקר בשנה השניה לחיים.
וכן, ברור לי שיש בכך שאני חותמת בתואר מקצועי מסר והשלכות. חשוב לדעת שילדים הם מאוד מורכבים, וצריך קודם כל להבין את שורש הבעיה לפני שמציעים פתרונות. ברגע שילד מסוגל פיסית להגמל, יש מקרים שדחיפה כלשהיא בצורת חיזוקים, פעמונים, הטלת אחריות או משהו אחר תעזור, ושאי שימוש בהם גורם נזק לילד. יש גם מקרים שלחץ יגרום נזק גם אם הילד מסוגל, ובודאי ובודאי כשאינו מסוגל. מה שחשוב הוא לבדוק היטב את המצב ולפעול בהתאם, ולא לפעול לפי איזו דוגמה מוכתבת מראש.
רות דרדיקמן פסיכולוגית קלינית
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|