|
14/1/2003 12:05
|
ארזית
|
מאת:
|
|
זהר תשובתך נשמעת מוכרת לי מאד
|
כותרת:
|
פעם חשבתי כמוך בדיוק, וגם היום אני לא מוכנה לתת לילד שלי לבכות בעד שום דבר. אבל לאחרונה אני מבינה שארז כבר לא תינוק, (הוא בן שנה ועשר) והוא גם יודע (ומעדיף) לישון לבד במיטה שלו. לשמחתי אנחנו ישנים באותו חדר (הוא עדיין מתעורר בלילה לינוק או סתם להתחבק ואני שמחה שהוא קרוב אלי ואלינו. בעלי אומר שעם תום ההריון הנוכחי הוא היה מאד רוצה להפריד בינינו לילדים (נניח, כשהתינוק החדש יגיע לשלושה ארבעה חודשים בעזרת השם חמסה חמסה), ולי קשה עם המחשבה על כך, אבל מי יודע... בינתיים עברתי כל כך הרבה שינויים, אני כבר לא פוסלת דבר. רק לפני שבועיים לא ולא רציתי לגמול אותו והיום אני מאד מתקשה להניק...ורגשות האשמה (כן כן, אל תטיפו, אני יודעת שהם לא במקום) לא עוזרים לי בכלום. אני פשוט לא מסוגלת להניק יותר וחייבת לגמול אותו (אח, אח, בתיאוריה הכל יפה כל כך). בקיצור, אני מסכימה עם כל מה שכתבת (גם על החמש דקות, למרות שיש הורים שזה מתאים להם ויש ילדים שמסתדרים עם השיטה יפה מאד.....בסופו של תהליך.....לא הילד שלי) ורק אומרת שהכל נתון לשינוי.. היום אני יודעת שארז יוכל להנות מחדר פרטי, ומרחב אישי פרטי שאינו משותף עם ההורים או כל אחד אחר. מאחר ואני בראשית ההריון זה גם זמן טוב להתחיל להרגיל אותו לשינה בחדר אחר כבר עכשיו, כדי שהתינוק לא יהווה את ה"גורם לשינוי". קצת התברברתי... טוב אני די מפוזרת בזמן האחרון...מעניין למה?! ;-)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|