אני ניסיתי לראשונה את השיטה אצל בני בן ה-8 חודשים, וזה כ"כ כאב לי ולו (הוא התחיל להקיא), שמיד נשברתי ונשבעתי שמצדי הוא יכול להמשיך עם התעוררויות הלילה עד גיל 3 (לא ידעתי שזה באמת מה שיקרה..). אחרי כחצי שנה, כשהלילות הפכו ממש בלתי נסבלים (לא, זהר, הוא לא התחיל לישון יותר טוב מעצמו, להיפך... ואני לא יודעת אם ככה זה "ילדים", או שככה זה "הוא"), הרגשתי שזהו, אני עד כדי כך לא יכולה להמשיך, שאני גם מסוגלת כרגע לעמוד בבכי של כמה דקות. אז ניסינו שוב, והפעם הייתי הרבה יותר אסרטיבית, ולכן גם הפעם התגובה שלו היתה הרבה פחות קשה. אחרי כחצי שעה של בכי הוא היה מוכן כבר להירדם במיטה כשאני לידו, במקום בנדנוד מתמשך על הידיים. מבחינתי זה היה מצב מספיק טוב, ובמצב הזה נעצרנו עד גיל 4 בערך (אז אחותו הקטנה הצטרפה לחדרו, והוא ביוזמתו כבר הפסיק לבקש שנהיה לידו). אה, כמובן שבנסיון השני (זה שעבד) הפכתי את זה לשיטת ה-3 דקות, כי ב-5 דקות של בכי באמת אי אפשר לעמוד. מה שלמדתי מזה זה שגיל 8 חודשים זה צעיר לי מדי ליישם את השיטה הזו. אני פשוט צריכה להרגיש שהילד קצת מבין מה שאני אומרת לו, ולא שאני מנחיתה עליו איזו גזירה בלי שום הסברים. דבר שני שהבנתי זה שמצליחים לעשות את השינוי רק כשהמצב הנוכחי באמת רע. כל עוד לא ממש רע לנו, לא נצליח להיות מספיק אסרטיביים,ויש לכך סיבה מן הסתם.. לכן, לזהר למשל שטוב לה כרגע, באמת אין שום סיבה לשנות את המצב, ולכן גם אנחנו אף פעם לא ניסינו שגל יירדם ממש לבד, כי די היה לי כיף לשבת לצידו את הכמה דקות עד שהוא נרדם. נראה כמה כל ה"תובנות" האלו יעזרו לנו עם הקטנה. טוב, יש עוד זמן (היא בת 6.5 חודשים) עד לרגע האמת..
|
תוכן התגובה:
|