|
14/1/2003 15:43
|
מירי2
|
מאת:
|
|
אני מסתכלת על זה אחרת - ארוך
|
כותרת:
|
איתי ישן איתנו בחדר, בעריסה עד גיל 3 חודשים ואח"כ עבר למיטה, אך עדיין היה נרדם על הידיים. בשלב מסויים הרגשתי שהוא כבר לא כ"כ חסר אונים כמו שהיה בהתחלה והתחלנו ללמד אותו להרדם לבד. בשום שלב לא נתנו לו לבכות, לא 5 ולא 3 דקות, א ב ל כמו שאומר המשפט הידוע "הכל בראש". ובמקרה הזה בראש שלנו. בתהליך הזה הנחו אותי 2 מחשבות חיוביות: האחת היא שאנחנו בתהליך של לימוד ולא בתהליך של חינוך (לי חינוך עוש קונוטציות של מלחמה, ואני לא רוצה להלחם עם הילד שלי), שמטרתו היא להיטיב גם עם איתי. השניה היא האמונה שלי בעצמאות, בזה שמהרגע שילדתי אותו עלי מוטל להתחיל לעבור את התהליך של לשחרר אותו ממני, תהליך שנראה לי שימשך לעד, ולסמוך עליו שהוא מסוגל לעשות דברים לבד (במקרה הזה - להרדם)! מבחינה טכנית - בנינו טקס שינה, והתחלנו להעביר אותו למיטה מהידיים כל פעם בשלב מוקדם יותר: שינה קלה, אח"כ שלב הבהייה, והיום כשהוא ער אחרי שרק התפנק קצת על הידיים. אני מסייגת בשני דברים - איתי הוא ילד יחסית נוח, ואנחנו עברנו את התהליך עכשיו כשהוא קטן, אז הוא פחות מבין שנגזל ממנו משהו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|