|
29/7/2004 14:06
|
במבי
|
מאת:
|
|
סאלוש - קראתי אותך אחרת לגמרי
|
כותרת:
|
אנ מניחה שכמו שהתכוונת - כי השאלה ממש לגיטימית ועלתה גם לי, לא רק כלפי המקרה הזה, אלא גם כלפי עצמי. אני זוכרת שקראתי פה פעם משהו שמישהי כתבה ונחקק אצלי בזיכרון. זאת היתה תגובה לזה שילד ששמח ללכת לגן, ומקבל את פני הגננת בחיוכים - זה אומר שטוב לו שם. מישהי כתבה אז- ילד יחייך לדמות המטפלת שלו, כי זה יצר הישרדותי (או משהו בסגנון). ואני זוכרת את זה מאז, כשאני מסתכלת על אילי הולכת לפעוטון המתוק שלה. לפעמים שמחה ולא שמה עלינו, לפעמים בוכה להיפרד מאיתנו, לפעמים קופצת ומשחקת עם כולם, לפעמים מתחבקת דקות ארוכות לפני שהיא מתמסרת למשחקים או לפעוטוניסטית. והתגובה ההיא שסיפרתי עליה לא עוזבת אותי. אין לי מושג אם היא נכונה או לא, אבל היא בהחלט מהווה נקודה למחשבה. כי אנחנו לומדים לסמוך על האיטואיציות שלנו יותר מעל כל דבר אחר (לפחות אני) ואז יש משהו שכל כך מערער את התפיסה הזאת, ומייד עולה השאלה האם זו תפיסה נכונה?! אין לי תשובה. אבל אני יודעת שעדיין אני בנאדם (או אמא) של אינטואיציות, ולא הייתי רוצה לאבד את האמון בעצמי, ומאוד כואב לי לחשוב שיש מקום לאבד את האמון באנשים אחרים.
סאלוש, אני מקווה נורא ומאוד שאת לא נעלבת מכל ההשמצות סרות הטעם. למרות שדי קשה לעמוד איתן מול רוע לשמו. גם אם השאלה שלך נניח נקראה כחסרת טקט, זה בטח שלא הופך אותך לאדם לא רגיש ולא אמפתי. יש הרבה מה ללמוד ממך לגבי איך שאת מקבלת ביקורת ואפילו התקפות. מקווה שגם הפעם זה יעבור מעלייך. עפרה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|