פעמים רבות כשאנו נתקלות בסיפור מבהיל שקשור לילדים, מעבר לחרדה ולהזדהות שזה מעורר בנו, אנו מייד מנסות לבדוק- האם זה יכול לקרות גם לי. מובן שהתשובה שכולנו מייחולת לה היא "לא". ברור שאצלי זה לא יכול היה לקרות. כי- אני רגישה ושמה לב לפרטים, כי אני אף פעם לא עוזבת לבד, כי אני מניקה ולא נותנת רמדיה, כי התקנתי גדר על המדרגות ואי אפשר ליפול, כי אני אף פעם לא עוזבת לבד באמבטיה, כי הילדה אף פעם לא יוןרדת לכביש לבד, כי קניתי את כסא הבטיחות הכי יקר, וכי וכי וכי.... סאלוש יקירתי, יש לי הרגשה שאולי גם את עשית דבר דומה: חיפשת להבין, לאו דווקא כדי לעזור לאורזית, אלא כדי להפיג את הבהלה של עצמך. האם גם לנו יכול לקרות כדבר הזה? (גם אם לא היום, בעתיד). זכורה לי הודעה שכתבתי בעקבות פרשת רמדיה, ושאלתי אותו דבר: איך ולמה ההורים לא החליפו את סוג המזון אחרי שתינוק הקיא והקיא: שאלתי את עצמי אם בתי היתה מקיאה, האם לא הייתי, כצעד ראשון, מחליפה לה מייד את האוכל. גם אני לא התכוונתי שזה יצא כביקורת, אלא כדי להרגיע את עצמי שלי זה לא יקרה. הבעייה היא שזה כן מתקבל כהתקפה מסויימת, ודי לא הוגנת. מה דעתכן?
|
תוכן התגובה:
|