|
30/7/2004 13:56
|
סאלוש
|
מאת:
|
|
אביב, וואו -
|
כותרת:
|
על ההסתכלות האמיתית למציאות בעיניים.
יש לי כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת מה לומר.
מן הסתם אין לי פתרונות, אני עם ילדה אחת (בת 19 חודש) ואני בבית.
יש לי מחשבות שהדרך היחידה היא להקים משהו לבד, להיות הבוס. ואולי זו הדרך (כמו חברה שלי שיש לה חברה משלה, שתיים בעצם). אבל גם שם, כמו תמיד יש בוס גדול שנקרא המציאות. והבוס הזה גורם לה למשל לעבוד כל הלילה לפעמים, ולפעמים היא ממש בכוח צריכה לתפוס את עצמה ולכבות את הנייד שלה בערב, כדי לבלות קצת זמן נקי עם הילדים שלה (היא עובדת מהבית ויש לה מטפלת, אבל בתכל'ס כמה היא באמת איתם. למרות שזה יותר טוב אולי מלא להיות שם בכלל), ולפעמים הניתוק שיחות הזה מביא לה הפסדים כלכליים או עוד דאגות. אז כן, זה מושך, אבל גם זה לא ממש זולה ולהיות פנויה לילדים ממש כל הזמן.
ומצד שני יש את מה שאת מתארת על התסכול האפשרי בלהיות בבית. פעם בכמה חודשים יש לי מחשבה שאולי זה הספיק לי ואני משתגעת. למזלי היא עוברת תוך יום (או תוך הזמנת בייביסיטר לכמה שעות) אבל אם זה היה הרבה יותר אז הייתי בבעיה. כך שמן הסתם זה לא פתרון לכולן.
אני חושבת שבאמת אחד הפתרונות הוא להיות בבית אבל לעשות דברים מהבית. כמו שאני מתעסקת עם ההמצאות ופיתוח המוצרים, שזה אומר גם הרבה פגישות של לקדם את הדברים, זה מאוד כיף לי, גם אם ברור לי עכשיו שיקח לי שנים לא מעטות להרוויח מזה כסף, אם בכלל. קשה לי לדמיין מה אפשר לעשות עם ביוכימיה מהבית. אבל מכיון שה - reward הוא גדול למדי (זה די חוגג על כל העולמות) אז אולי שווה לשבור את הראש ולנסות למצוא/להמציא משהו.
אני זוכרת בתור ילדה שאמא שלי עבדה לא מעט (נניח חזרה הביתה ב - 5, ב - 6 - היום זה נראה מוקדם למדי... אז היא היתה נקראת "אמא קרייריסטית"). וזה לא היה רע לי! אהבתי אותה וקיבלתי אותה כמו שהיא. תמיד רציתי להיות איתה עוד ועוד ותמיד שמחתי להיות איתה (בניגוד לחברה שלי שאמא היתה בבית, היום אני מבינה שהיא היתה ארכיטקטית ועבדה מהבית), שרק חיכתה שאמא שלה תסתלק קצת. בקיצור זה היה ממש בסדר. לא שלא היו כעסים, אבל הם לא היו משהו שאי אפשר לפתור בלי שהיא תוותר על הקריירה או אפילו על השעות (בעיקר כעסתי עליה שהיא לא הכינה לי אוכל, אבל אם היא קנתה אוכל מוכן זה סיפק אותי באותה מידה).
ואז היא התפטרה ולקחה משהו מהבית (במחשבים), ואני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי וראיתי אותה בסלון, על המחשב ושאלתי אותה (באושר ענק): את חולה? והיא אמרה לי, לא, השנה אני אהיה בבית. והיתי כל כך מאושרת ונהניתי איתה בשנה הזו. אבל כאמור גם לפני כן זה היה טוב. אולי היה קצת יותר טוב כשהיא היתה בבית, אבל גם אח"כ היא חזרה לעבוד בחוץ וזה היה בסדר. תמיד שמחתי להיות איתה וכשלא, עשיתי דברים אחרים שאהבתי.
מן הסתם זה גם תלוי בגיל. ככל שהם גדלים הם צריכים אותנו פחות. ונהנים יותר מדברים כמו "זמן איכות". כמו שלמשל גם אבא שלי היה דמות מאוד משמעותית בילדות שלי, למרות שהוא חזר מאוחר יותר מאמא שלי, ומן הסתם רוב הזמן שלנו היה בסופ"ש.
טוב, זה היה ארוך ולא ממוקד, לא באתי לפתור לך את הבעיות אלא לשפוך כמה הרהורים, אני חושבת שהתהליך המחשבתי שלך ראוי להתפעלות ומקווה שתשתפי אותי הלאה מה את חושבת ומה קורה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
