|
2/8/2004 13:38
|
אביב
|
מאת:
|
|
אני לא מאמינה בטיפה ועוד טיפה יהיה לנו ים
|
כותרת:
|
ולא בגלל האיטיות. אלא בגלל שזה מציב כל פרט לבד במערכה מה שבהכרח יביא לשחיקה של טיפות רבות (ואני מכירה לא הרבה מאד טיפות אסרטיביות מוערכות ומוכשרות שנשחקו).
אישית הכרתי גם דוגמא אחת כמו שאת מתארת - אבל זה היה בתקופת הבועה וכשהבועה התפוצצה הבחורה היתה ראשונה לפיטורין. ואני שביליתי את רוב חיי המיקצועיים באקדמיה יכולה בהחלט לספר שהם התחלקו ל: 3 שנים לפני הילדים בהם היה חלק ונהדר וברגע שנולדה הראשונה חזרתי לי עליזה לאותו עולם שחיבק אותי כל כך וגיליתי עולם אחר לגמרי הרבה פחות מפרגן- ופעם ראשונה שהכרתי את החיים בבינוניות מקרוב.
אבל בעצם דוגמאות אישיות הן פחות רלונטיות, לא מאמינה ששינוי יבוא ממלחמות אישיות. ולא חושבת שכך צריך להיות - גם ככה כל כך הרבה עול יש על אמהות וכל כך הרבה ביקורת, לא מאמינה בלצרף גם את הנטל הזה על האמא הבודדת. אנחנו באמת לא סופר וומן
אגב זו בעיה גם של אבות אבל אני חושבת שצריך להיות ממוקדים.
ולכן, למרות כל הגוונים אני חושבת שרק התאגדות של נשים והכרה בכך שזו לא בעיה של כל אחת בניפרד, היא הפתרון
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|