|
2/8/2004 11:25
|
מירי2
|
מאת:
|
|
אביב - כן ולא
|
כותרת:
|
קודם כל לא. אני לא המושלמת היחידה שיודעת לעמוד על שלה לעומת החנונים האחרים שנכנעים....
מה שהתכוונתי להגיד בזה, וזה לדעתי מאוד מתחבר עם המחשבות שלך, זה שיש הרבה אפור בין השחור והלבן. שיש מקום לעשות את השיחות האלה עם הבוסים ולא לוותר מראש בגישה של "אני כבר יודעת מה יענו לי, אז עדיף לא להעלות את הנושא". זה גם עובד בשיטה של "טיפה ועוד טיפה יהיה לנו ים". זו הדרך שיקרה שינוי. אני בטוחה שכשהבוס שלי בעתיד יעמוד מול עוד אמא, הוא כבר יהיה שקט ובטוח שהיא יכולה לעשות את עבודתה בפחות שעות, כי הוא כבר עבר את זה איתי והשמיים לא נפלו לו על הראש.
אני מסייגת שוב ושוב את זה שאני בחיים לא עמדתי בסיטואציה כזו. אבל, דרך אגב, באותו מקום עבודה קודם שלי, עוד לפני שהייתי אמא כמעט אף פעם לא עבדתי אחרי 17:30. תמיד הייתי המנהלת שיוצאת ראשונה. כי יש לי חיים חוץ מהעבודה, ילד או לא. וחברתי שהיא אמא, ויוצאת באותה השעה מקבלת ביקורת. בטוח שיש מקום ליותר אסרטיביות.
יש לנו בעיה, כאמהות אנחנו חיות בפוזה מתמדת של התנצלות. וזה לא נכון. לא בגלל שזה מקשה עלינו להשיג את מטרותינו, אלא כי זה פשוט לא נכון שיש לנו על מה להתנצל. אנחנו צריכות תמיד לזכור ולהזכיר לעצמנו כמה הרבה יש לנו לתרום, והתרומה הזו לא נמדדת בשעות אלא בתפוקה. השבוע פגשתי מישהו מהתחום שלי שראיין מישהי שאני מכירה, שאל אותי מה שעתי עליה ואז נאנח ואמר "אמהות זו בעיה. רוצות לצאת ב- 16:30". אמרתי לו, ואני מאמינה בכל ליבי שככה זה צריך להיות, שאני לא מאמינה שהוא יותר על מישהו מקצועי וטוב בגלל שעה ביום.
עכשיו, אם נתחיל לשרת את המטרה שלנו, בגלל שהיא נכונה וצודקת, ולא מתוך נקודת המוצא של האיטרסים האישיים שלנו (שחיים בכפיפה אחת עם ההתנצלות. שניהם ממקומות לא נכונים), אולי גם אחרים יראו שהיא נכונה.
ואולי בעוד שנתיים אני אמצא את עצמי בלית ברירה מפוטרת או עובדת עד 19....
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|