|
3/8/2004 00:26
|
סאלוש
|
מאת:
|
|
אביב אני חושבת שזה דבר מדהים ותשובות
|
כותרת:
|
קודם כל לגבי פיתוח תוכנית, ולשכנע אנשים בארץ שאפשר לעבוד פחות - מדהים. אני הרבה חושבת על זה שזו פיקציה מטומטמת העניין של השעות, אף אחד לא חושב במשך יותר מחמש שעות ביום. זה מה שאני חושבת. למעט יחידי סגולה.
לגבי, כתבתי פה ושם - קודם כל עוד לא הרווחתי אגורה שחוקה מכל מה שאני עושה בשנה וחצי האחרונות, ובזבזתי לא מעט. אני המצאתי כל מיני מוצרים, פעם בכמה שבועות/חודשים יש לי רעיון חדש (בוא נגיד, יש לי רעיון חדש כל כמה שבועות, פעם בכמה חודשים אחד מהם שווה משהו ולא מתגלה במהירות כקיים או לגמרי לא מעשי). וכל זה ביחד עם אורי. ואז אנחנו עובדים על דגם או הדגמה כלשהי, ומנסים למכור את זה לחברה. אחד מכרנו, שני בפיתוח אצל חברה (הם כבר השקיעו הרבה כסף אבל עוד לא בטוחים שהם לוקחים את זה), שלישי ורביעי אצל חברה אחרת שמעוניינים ומתחילים לקדם את זה. יש לנו עוד כמה רעיונות טובים שאנחנו עובדים עליהם. והחלום זה שהמוצרים אכן ימכרו ויצליחו וגם שיהיה לנו רעיון מספיק טוב לפתוח חברה משלנו בשבילו. זה באמת מושך אותי.
רק שלא יצא שאני אומרת למישהו לעשות את זה, או ממליצה - זה לא מעט עבודה (מאוד כיפית בעיני, זה בקושי נתפס כעבודה אבל זו עבודה מבחינה פרקטית) וזה איטי, איטי, איטי, כל דבר לוקח חודשים, מאז שחברה מעוניינת במוצר ועד שחותמים זה יכול להיות בכיף שנה, וגם אז חותמים שזה תוך שנה על המדף ומשלמים לך פעמיים בשנה (שוטף + 90, אם זה בכלל נמכר) ובקיצור משלב הרעיון ועד הצ'ק הראשון יכולות לעבור בכיף שלוש - ארבע שנים.
אבל זה אורח חיים נחמד ואם לא לחוצים על הכסף (אם אחד שכיר למשל...) זה מרגש ומעניין. אנחנו עובדים בכל מיני תחומים. ופוגשים כל מיני אנשים.
שוב, קשה להמליץ על דבר כזה (ואני לא). זה צריך לבוא מאיזה drive די חזק מבפנים, צריך הרבה הנעה עצמית כי שוב, הכסף מגיע לאט מאוד אם בכלל. אבל לי זה כיף ואני מתחילה להכיר עוד אנשים שהם כמוני. מסתבר שזה זן כזה של ממציאנים (שלא ידעתי שאני משתייכת אליהם עד לא מזמן) שיש להם ג'וקים בראש והם גם מוכנים לטרוח כדי לנסות לממש אותם, גם כשהם יודעים ש - 95% מהפטנטים הרשומים בארה"ב מעלים אבק על המדפים ולא יוצא מהם כלום. צריך איזו ארוגנטיות כדי לומר שהמוצר שלי יצליח איפה שאחרים נכשלו. ואת הבי*ים לבוא לאיזה חברה ולהציג את המוצר ואז או שהם זורקים אותך מכל המדרגות (קרה לנו פעמיים) או שהם אומרים "אהבתי" (קרה לנו ארבע פעמים, אחת אח"כ הפכה לסירוב), וגם אז יוצא המיץ עד שזה מגיע למעשים, כלומר לצ'קים שנרשמים. ויש דילמות אינסופיות, כמה כסף שווה להוציא מהכיס בלי שום הבטחה שהוא יחזור. משתדלים לא להוציא יותר מדי, אבל בלי סיכון אין סיכוי וכך הלאה...
הסיבה שכתבתי מלכתחילה על כל הנושא הוא להבהיר שיש לפעמים דרכים אחרות, רובן מן הסתם לא מתאימות לכל אחד, אבל לא רק מה שלמדנו בבי"ס ברשימת המקצועות, רופא, עו"ד, מהנדס, מדען - קיים. יש כל מיני דברים מעניינים שאנשים עושים. אחד יש לו עסק להשכרת דיסקים לקריוקי (ראינו אחד כזה - נסע באוטו מה זה יקר...) והשניה כמו דודה שלי (מיקרוביולוגיה כזכור), אחרי שנים באקדמיה תמורת פרוטות מצאה עבודה בקרן מענקים ועושה כסף טוב. דודה אחרת שלי גם בביולוגיה וכותבת ספרי לימוד. ככה שיש מגוון בחיים.
אגב הזדהיתי עם מה שכתבת על זה שלראשונה הכרת את הבינוניות. אני יכולה לדמיין על מה את מדברת. אני מניחה שאם היתי באקדמיה היתי בינונית כי סתיו מעל הכל, ולהיות ככה זה ממש לא מתאים לי.
בהצלחה, מקווה שתמצאי את הדרך הלא-בינונית שלך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
