גם אצלנו נוהגים להמציא מילים שנכנסות אחר כבוד ללקסיקון המשפחתי. זה מקסים בעיני, זה אינטימי, זה שובה. ילדי קטנים עדיין ולכן לא מצאתי את עצמי מתלבטת בשאלה הזאת. אני עדיין לא מתקנת. אבל אני רואה, למשל, עם יותם, שהוא יודע טוב מאוד מתי להשתמש בהמצאות ומתי לא. בבית- הוא משתמש ובחוץ, מול אנשים אחרים הוא אומר את המילים הנכונות. אני כן חושבת שהילדים קולטים את השפה לא רק מאיתנו באופן ישיר ובגלל שכך רוב הסיכויים שהם ידעו את המילים ה'אמיתיות' בכל מקרה. זה, כמובן, לא כולל את טעויות השפה מבחינה לשונית, שאותן אני מתקנת מיד. (מספרים בזכר ונקבה, טעויות של הטיות של פעלים- בעיקר עתיד והווה שמושרשות באופן נוראי באוכלוסיה). מצד שני- אני גם לא מסבירה מילים 'גבוהות' כשנתקלים בהן בקריאה. שירים של ע. הלל, נתן אלתרמן, אנציקלופדיות, וכו'- נותנת לילדים להבין מההקשר.
לגבי כתיבה- אני מניחה שהיא יודעת שיש צורה אחת נכונה לכל מילה. אם היא לא מבקשת לדעת האם כתבה נכון או לא- הייתי מניחה לזה כרגע. מתוך אמונה שתגיע השעה שהיא תרצה לישר קו ואז זה יגיע ממנה.
גם אני אשמח לקרא דעת מומחים בנושא.
|
תוכן התגובה:
|