אוי, דיון מעניין מאד...
רוצה להתחיל במה שהכי לחץ לי על הכפתורים, באופן אישי. כקלינאית תקשורת, שעובדת עם ילדים לקויי שפה ברמות כאלה או אחרות, יש לי כלל ברזל – גם בעבודה שלי עצמי עם הילדים וגם בהדרכה שאני נותנת להורים: אל תתקנו להם. יש משהו בתיקון טעויות שקוטע את הרצף התקשורתי, שמתסכל ואפילו מסרס, בעיקר דוברים צעירים, עבורם השימוש בשפה הוא ממש לא מובן מאליו, דורש מאמץ, השקעה, מחשבה ו – כן, גם קורטוב יצירתיות.
יצירתיות היא חלק בלתי נפרד מהשימוש בשפה. היא למעשה אחד החלקים המבדילים בין ילדים בטווח ההתפתחות הנורמלי לבין ילדים עם בעיות שפתיות שונות, עבורם היצירתיות היא קשה עד בלתי נסבלת. הטעויות עליהן רבות מכן דיברו הן לא רק מקסימות (בעיני) אלא גם מבטאות התנסות, חקירה ושכלול היכולות השפתיות, כחלק מהתפתחות שפה נורמלית.
נסיונות שפתיים למיניהם, המצאות מלים, הכללות יתר (כל הכלבים נקראים "פלוטו, או ברמה גבוהה יותר, "איפתוח הדלת" של יובל של יונית, למשל) כל כולם תהליכים נורמליים ואף הכרחיים בהתפתחות שפה תקינה. אל לנו לנסות להפטר מהם. אנחנו יכולים, כמו שרבות מכן כתבו (ואני כל כך מסכימה) לתת דוגמא ("מודלינג") נכונה, אפילו לחזור בצורה הנכונה על דברי הילד ("אה, את רוצה אקטימל?" – של מור) אבל תיקון הטעויות הללו משול לתיקון אופן ההליכה של תינוק מדדה, לתיקון הצורה בו ילד קטן בונה מגדל מקוביות או מצייר. מתסכל, לא?
רבות מכן דיברו על הצד האינטואיטיבי של רכישת השפה. והוא אכן קיים. ילדים יודעים, או לפחות לומדים לאט לאט, תוך כדי הקשבה לסביבה, מה "נכון" ומה "לא נכון". כשמדובר על המצאות של מלים (תופעה מאד מתקדמת מבחינה שפתית, הדורשת הכרות עם השפה, הבנה שלה, חשיבה על השפה, גמישות ויכולת להשתמש בשפה בצורה יצירתית, לפעמים אפילו תוך הצמדות לחוקים שפתיים) הלא ברור שהילד הממציא מודע לכך שהמילה אינה "אמיתית" (שוב, אני לא מדברת על שיבושים שאנחנו מתלהבים מהם אלא ממש על המצאות של מלים, אצל ילדים גדולים יותר). במקרה כזה – איני רואה כל צורך לתקן את הילד. כמו שמישהי כאן כתבה (ותסלחו לי שאני לא זוכרת, קראתי את כולכן בבת אחת) זה מקסים, יצירתי, אישי ותתפלאו, אבל הם יודעים טוב מאד את ההבדל בין השפה "שלהם" לזו הנורמטיבית (הללי?). דרך אגב, קיים פן נוסף לרכישת שפה, בנוסף לאינטואיטיבי, פן מולד. נעשו הרבה מאד מחקרים על היסודות המולדים של השפה אצל בני האדם. אני לא אלאה אתכן, אבל השורה התחתונה היא שקיימים כאלה... האדם נולד כשהוא "מוכן" לקליטת שפה, רכישתה והשימוש בה.
חשוב להפריד בין שיבושי היגוי, שתוארו כאן על ידי אחדות מכן, לבין השיבושים האחרים. מור, למשל, סיפרה שביתה קראה לאמבטיה "בטיה" (או! זכרתי דוגמא!) הדיבור אינה פעולה פשוטה כל כך כמו שנדמה לנו. לרובנו היא נראית פעולה אקראית ויומיומית, אך למעשה היא מערבת מספר גדול מאד של מערכות בגוף (נשימה, מיתרי קול, אברי היגוי), ודורשת קואורדינציה מרובה. שיבושי ההיגוי הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות נורמלית של שפה. השמטת הברות, החלפת הברות, שיכול אותיות, החלפה בין עיצורים שונים (יש עיצורים הקשים יותר להגיה והם נרכשים בגיל מאוחר יותר) – כולן תופעות נורמליות לחלוטין, הנעלמות עם שכלול היכולות המוטוריות (כמו כל התקדמות מוטורית אחרת) והקואורדינציה. אותן בטוח אין טעם לתקן, אלא רק להמשיך ולתת את הדוגמא הנכונה ולאט לאט, תתבצע למידה ויתאפשר ישום.
שיבושים נוספים שמהווים חלק בלתי נפרד מהתפתחות השפה הם כאלו הנובעים משימוש בחוק הכללי במקום בו מדובר ביוצא מן הכלל. ורד נתנה דוגמה טובה לכך – "קנת" (במקום קנית) של עמליה. עמליה פשוט מטה את השורש ק.נ.ה כפי שמטים שורשים אחרים בבניין קל, גוף נקבה, זמן עבר (כתבת, ישבת, שכבת...) עם הזמן היא תלמד (ואני משתמשת בעמליה כדוגמה, כמובן...) ששורשים המסתיימים באות ה נשמעים קצת שונה בהטיה הזו. כמובן שהלמידה תהיה אינטואיטיבית, או אפילו למידה בעל פה, ויקח זמן עד שעמליה תגיע לגיל בו תהיה מסוגלת ללמוד את החוקים הדקדוקיים הללו וכיצד הם פועלים.
בשורה התחתונה... (למי שהגיעה אליה בכלל). כפי שאמרתי, אני מאסכולת הלא מתקנים. אני בהחלט חושבת שחשיפה לשפה נכונה ועשירה, הקשבה לסיפורים (בגיל בו עוד לא קוראים), קריאה והתנסויות בכתיבה הן כולן בסיס מצויין להתפתחות שפה עשירה ותקינה. ככל תהליך לימודי אחר, חשוב שגם למידת שפה תעשה בתוך קונטקסט מהנה, מפרה ולא מסרס. מישהי כאן כתבה, ואני אינטואיטיבית מרגישה ככה ושמחה לשמוע על דוגמא חיה) על היווצרות "דווקא" כתגובה לעודף תיקונים. נשמע לי הגיוני ביותר ובהחלט משהו שהייתי רוצה להמנע ממנו. שאלה אחרת שעולה לי לראש למקרא התגובות שלכן, היא זו שאני מתעסקת בה לעתים כה קרובות מאז מאיה נולדה: מה קורה היום לילדים ולבני הנוער בפרט ולחברה שלנו בכלל (מהרבה מאד בחינות וכמובן גם מהבחינה השפתית). אני יכולה רק לקוות שאם החברות של מאיה יגידו: "רוני ואני הולכות, ורואות..ואומרות" כשהן מתכוונות לזמן עבר, המימד השפתי המשמעותי יותר בחייה ובהתפתחותה יהיה זה המשפחתי:-( אבל זה כבר נושא לדיון אחר...
לילה טוב בנות.
ומילה לנירה - טוב, זה לא חדש, אבל מאד אהבתי את מה שכתבת.
|
תוכן התגובה:
|
