אני מסכימה עם מי שכתבה שחיקוי והפנמה הם הבסיס של השפה לאחר כך,מתוך כך אני מסכימה עם מי שכתבה שעלינו להקפיד לדבר נכון בעצמנו. אני מרגישה שיש איזה ביטול של העולם הילדי ,אנחנו "יודעים" מה נכון וזה מפריע לי.זאת ועוד מאחר והשפה היא בהחלט ביטוי של פנימיות וצרכים טעות בעיני לתקן מתוך ידענות. לגבי הכתיבה הסיג היחידי שמטריד אותי הוא "מה אם באמת יש כאן בעיה שדורשת תמיכה כלשהי?" כי באשר לרוב ה"רגיל" אני מאמינה ששלב ההבשלה שונה לחלוטין מילד לילד,אינני מאמינה בעולם הממוצעים,כל ילד בעיני הוא אישיות ספציפית וייחודית ובהתאם מתפתחים אצלו הכישורים השונים בשלבים השונים. אינני מסכימה כי הטעויות מתקבעות כאשר הסביבה אינה טועה באופן קבוע. אינני מסכימה כי אנחנו יכולים להחליט מתי הילד בשל לכתוב ולקרוא,דרך אגב אני מבחינה לחלוטין בין שתי המיומנויות הללו. קריאה עצמאית היא בעיני התפתחות פנימית של הילד המאפשרת לו להכיל את הנקרא.הוא מוצא בתוך עצמו את הדמיון המתפתח(בניגוד לדעה הרווחת שזה הפוך) ובעזרתו הוא יכול לעבד את החומר הנקרא. תמיד אני זוכרת את הדוגמה של חבר קרוב שלא ידע לקרוא עד גיל 12 וגם אז התקשה מאד,"מפגר" "איטי" וכו...והיום כמבוגר הוא קורא היטב,הכל,כולל שפה שניה.וכן,הוא דיסלקטי...כמה הרבה הרבה הרבה יותר קל היה לו לעבור את המסלול מהגהנום לולא זכה להערות,תיקונים וכו,כי גם כך לא היתה בכך תועלת...
וגם כתיבה וקריאה מתקנת-לפעמים עוזר ולפעמים לא,תלוי כמה בשל הילד להכיל ולקבל...
|
תוכן התגובה:
|