|
17/12/2007 21:51
|
אנונימית לצורך העניין
|
מאת:
|
|
באת לי ממש בזמן עם הדיון הזה, אני במצב דומה מאוד
|
כותרת:
|
וממש מתוסכלת. אמנם לא היו תגובות של ילדים ששאלו כל מיני שאלות מביכות, אבל בכל זאת אני מרגישה שדי מביך אותי לארח בבית, בעיקר לא נעים לי מההורים. אני מתוסכלת שתמיד מבולגן נורא, וגם די "לא נקי", ומתוסכלת שאני תמיד צריכה לעשות בבית הכל לבד ובן זוגי לא עושה כמעט כלום. הוא עושה מעט וזה לא מספיק. יש ילדים מסוימים והורים מסוימים שלא נעים לי שיראו את הבית ההפוך שלי. זה מין מלכוד כזה. אין לי כוח וזמן וכמובן כסף, להשקיע כדי שהבית יהיה כמו שהייתי רוצה שיהיה. ומכיוון שבנזוגי לא תורם דבר, הגעתי למין מצב של שביתה איטלקית. אני מספיקה לעשות ומצליחה לעשות רק את המינימום היומיומי, כביסה, בישול, קצת כלים. עייפה מדי ועצבנית מדי בשביל יותר מזה. ואת יודעת מה, ממש ממש הערב חשבתי על זה, אחרי שהתארחנו אצל חבר מהגן. למעשה קבענו שהוא יהוא אלינו, ובגן כשנפגשנו אמרתי לאמא שלו שאני מזהירה אותה שהבית מבולגן ושלא תבהל, אז היא הרגישה כנראה את המבוכה שלי והזמינה אותנו אליהם. הילדים התלהבו אז הסכמתי. ואז חשבתי על זה שאמא שלי אף פעם לא הייתה מרשה לי להזמין חברים הבייתה. הבית היה קטנצ'יק ולא מפואר (אבל חמוד). לא היה לה כוח שיסתובבו לה בבית ילדים. היא תמיד הייתה עייפה ועצבנית. עד כדי כך, שפעם כשהיה אצלי החבר שלי בגיל 16 (הוא היה בא אלי מדי פעם והיינו מסתגרים בחדר...) היא פתאום קיבלה מכה נורא כואבת ברגל ממשהו, התפתלה והתעצבנה ודרשה ממני לומר לו שהוא צריך ללכת. אז אני חושבת שאולי יש כאן שידור חוזר... איזה שהוא דפוס שחוזר על עצמו. בכל אופן, אני מתחילה עכשיו לעבוד והחלטתי סופית לפנק את עצמי בעוזרת פעם בשבועיים ככה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|