|
18/12/2007 15:31
|
ריש
|
מאת:
|
|
דלפונה,
|
כותרת:
|
אין חיה כזאת כמו כולם! אני למשל ממש ממש לא כמו כולם :)
נתחיל מזה שכל בני משפחתי מקטרים קשות על כל הזמנה שלנו לאירוח בביתנו, כי נורא רחוק לכולם... ובכלל מי מגיע לצפון סתם ככה וחוזר באותו היום (אחרי שהסברתי פעם-פעמיים, שהמרחק נותר זהה גם מהכיוון הנגדי ולפעמים זה אפילו יותר כבד כשצריך לסחוב תינוק וילד על כל חפציהם לחצי יום... הם התחילו לקבל את זה קצת יותר ספורטיבי) נמשיך בזה שאני והאיש החלטנו ש"מה שנראה" פחות מענין אותנו. אני לא נוהגת באוטו חדש, כי אין לזה כל משמעות בעיני (כל עוד האוטו מניע בבוקר ולא נתקע בדרך), אני לא מתאפרת כמעט בכלל (כי זה מיותר בעיני, וזו התעסקות שאין לי סבלנות אליה), אנחנו לא יוצאים לחו"ל אלא לעניני עבודה כבר שנים, אנחנו לא קונים לילד כל מה שהוא מבקש (ואפילו מסרבים להכנס עימו למכולת על בסיס יומי, אלא בהסדר של אחת לשבוע (אם יוצא) ולא מאשרים כל ממתק שהוא חושק בו (בגלל תיתי ותרנגולי הסוכר האדום שלה), שעת השינה בבית היא 8 בערב, אם קצת נמרחים הערב נסגר סופית ב8 וחצי. אין טלויזיה בבוקר לפני הגן ("ולמה לW מותר בבוקר טלויזיה?" עניתי שאני מוכנה לתת לו לגור אצלה לשבוע ונראה מה דעתו, הוא ויתר כי לדעתו היא מקבלת יותר עונשים ממנו וזה לא שווה...), אין מחשב חופשי, אין דמי כיס (פעם כשהתעקש, הסכמתי בתנאי שאנחנו מפסיקים לקנות "סתם" דברים ושהוא יוציא אותם מכיסו, אם זה חשוב לו. הוא החליט שעדיף הסידור הנוכחי) יש חובות (למשל לעזור לסדר את הבית, להוריד כביסה לחדר כביסה, לפנות כלים מהשולחן וסכו"ם מהמדיח, לעזור בגינה כשכולנו עובדים בחוץ ועוד...) ויש המון זכויות (שאין לאחרים).
את המשפט "אבל לכולם מרשים" אני זוכרת שהייתי אומרת תדיר גם בבית הורי. בתגובה קיבלתי את המשפט הנגדי "אנחנו לא כולם". כן, התבעאסתי קלות, אבל בתכלס, בדיוק כמו הגמד, לא הייתי מוכנה לוותר על יתרונות הבית שלי כדי להיות כמו כולם.
מאחלת לך שתארחו בשמחה ובהנאה ותהיו שמחים בחלקכם תמיד!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|