|
8/12/2002 13:34
|
אמא של יובלי
|
מאת:
|
|
יקירתי. הרבה מהמחשבות שלך עולות אצל כולנו.
|
כותרת:
|
אני יכולה לומר לך מניסיון אישי שגם אני בהתחלה הרגשתי כמוך. אני משערת שזה גם קצת סוג של דיכאון אחרי לידה. גם אני הרגשתי שזה כמו איזה ביביסיטר ארוך כזה שעוד מעט יגמר ואני אחזור לחיים הנורמלים הקודמים שלי. כאילו לא אני האמיתית חיה את ההווה הזה. אני זוכרת שעסקתי כל הזמן בהשוואות מפגרות כמו את מי אני אוהבת יותר את בני או את בעלי או במחשבות האם הוא היה חסר לי אם פתאם הוא לא היה יותר. בקיצור מה שאני חושבת הוא שלא כל אחת יולדת וישר מתאהבת מעל הראש בתינוקה. זה כנראה לא קורה אצל כל אחת. התינוק הוא אדם חדש. עולם ומלואו ומעבר לכל הקשיים האוביקטיביים לוקח זמן להכיר אותו והלתאהב בו. אני יכולה להבטיח לך שככל שהזמן יעבור את תרגישי שאת מבינה אותו יותר ותתקשרי איתו יותר בקלות. הוא כמובן יתחיל להיות קצת יותר קומוניקטיבי וכשהוא יתחיל לחייך אז בכלל הכל נהיה יותר קל. הפידבק הזה הוא מדהים. כמה כוחות ואנרגיה החיוך של המתוקים האלה נותן. בקיצור תני לך ולו זמן. אתם עוד תתאהבו ובגדול ותראי שתוך מספר קטן של חודשים (מקסימום) את תביני על מה כל המהומה. מאחלת לך הרבה אושר חיבוקים וחיוכים.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|