עושה רושם שאת מאד מפוכחת ומסוגלת להסתכל על המציאות שלך כמו שהיא. אני עוד לא אמא, ולכן קטונתי מלייעץ לך בנושא האימהות, אבל מנסיוני הכללי, לראות את המציאות זו כבר חצי הדרך. הרגשות הקשים שאת חשה הם לפחות גלויים לך, וזה משמעותי לריפויים. בסופו של דבר, זה נראה שאת חווה "קשיי הסתגלות" וזה נשמע לי מאד אנושי. לוקח זמן לרובנו להסתגל לשינויים, כלומר, במקרה שלך - לקבל בשלמות את העובדה שהפכת לאם. תני לרגשות הקשים מקום, אפילו לאשמה, אך נסי לא לתת להם להביא אותך לידי יאוש. חזקי את עצמך על בסיס קבוע: הקיפי את עצמך באנשים שאוהבים אותך, שמסוגלים להכיל אותך. עשי כל יום משהו למען עצמך (שלאו דוקא קשור בתינוק), צאי לשמש, הזכירי לעצמך שכל זה טיבו לחלוף גם אם לא תעשי דבר, בקשי עזרה במה שאת רוצה (אפילו בתשלום), ואל תתביישי לחוות את הרגשות שלך, אפילו אם הם קשים (כעס, כאב, בושה וכיו"ב). אחרי הכל, הולדתו של תינוק חדש היא בהחלט מעין "פרידה" מה"חיים הקודמים" - אז אל תתביישי להתאבל עליהם, לבכות את אובדנם. אמרתי שאני עוד לא אמא ואולי אני מפספסת לגמרי. תקחי רק את מה שמדבר אלייך, אוקיי? מנסיוני שלי עם פרידות (לאו דוקא מאנשים, אלא גם מרעיונות, מקונספציות, מאמונות), כשנשלם ה"אבל", נולד בי משהו חדש, מלא אנרגיה, ועם יכולת ענקית לאהוב. ובלי להכיר אותך, רק מהטקסט הבודד הזה, יש לי התחושה שאת תהיי אמא שכל תינוק היה מאחל לעצמו.
|
תוכן התגובה:
|