אנונימית יקרה,
אין לי כמעט דבר להוסיף על כל המילים החמות והחכמות שנאמרו לך. רק רוצה להתייחס לנקודה אחת, שאני נתקלת בה אולי עשרות פעמים, ורק עכשיו הפכה מקיר אטום ומעליב, למשהו פרקטי וחמים. המשפט הזה של: בסוף את תתאהבי בתינוק או תני לזה זמן.
נדמה לי שכל אחת מאיתנו, האמהות, מצטיינת במיוחד באימהות כשהתינוק שלה נמצא בגיל מסוים, לא בהכרח בגיל שניתן לכנותו ינקות. יש לי חברה, שאני יודעת בבירור שפשוט נולדה להיות עם תינוקות פיצפונים. שמה החיבור שלה מושלם. גם אצלי יש כנראה העדפה, דווקא לגיל הכמה חודשים. הכי קל לי. וישנם אבות רבים שמחכים שהגור יגדל כדי לתת לו את המיטב - נניח לשחק איתו בכדור, בגיל שבו התינוק כבר מסוגל למיומנות כזו. אני, למשל, אסון בלשחק ובלעזור עם שעורי בית בחשבון. יש הרבה יותר זמן משחקים ושעורי-בית עם ילדים, מאשר זמן בובה מרשרשת ובקבוק במהלך החיים הסביר. מקסימום תגלי שאת לא ברביאמא המושלמת שחשבת שאת אמורה להיות. ביג דיל.
אז מה שנדמה לי שאני רוצה להגיד הוא, שהאימהות שלנו אינה בנויה מרצף השתנויות קבוע וחלק, המתאים ככפפה ליד לזה של התינוק-ילד-בן שלנו, אלא שהמודל מזכיר יותר שתי עקומות גל שנעות כ"א בקצב משלה ונפגשות לעתים.
אני חוששת, שדווקא אצלך, בגלל שההתחלה היא כל כך 'כשלונית' ו'אנטי-בונדינגית' בעיניך, את עלולה לחשוב שמה שהיה עד היום - הוא שיהיה. אני יכולה להצטרף למבטיחות לך שממש לא. ולגבי הצעתו המרשימה של בעלך - מה רע? אדרבא - אולי שווה לחשוב ברצינות? היי האפוטרופסית הטובה של תינוקך, וראי, האם עשוי להיות לתינוק טוב יותר עם אביו בחודשים אלו? מקסימום שתגלי שכן, או שאת צריכה מטפלת מוקדם משחשבת, או משוכזה.
במקומך, הייתי רק מוודאה שאותן תחושות שאת מדברת עליהן ושמצטיירות בעיני כקהות חושים (חוסר החדווה שבלנענע בובה מרשרשת וכו'), אינן מחפות על יאוש ודכאון שלך. אם כן - אנא היעזרי מקצועית ובכל מקרה אם את פשוט לא מתחברת אליו עכשיו - אל דאגה, מהלך החיים הרגיל מספק שפע בלתי נדלה של הזדמנויות חוזרות לאורך שבועות, חודשים ושנים.
ורוצה לחזק אותך על הגילוי העמוק, הבלתי מתפשר של 'חולשותייך'. סחתיין על שחרורן מרשות הפרט.
מזל-טוב ומבורך.
|
תוכן התגובה:
|
