מקסימה, נשמה יפה, למה את חושבת שמישהו מאוכזב ממך? למה את מאוכזבת מעצמך??????
א ת נ פ ל א ה, א ת נ ה ד ר ת - לעשות לך פה חיפוש בפורום על כל כל הודעות ה"תודה ליאתיתי עזרת לי בטירוף למצוא את עצמי ואת חיי"? איזה מגילות את כותבת מכל הלב שלך, לא מתעצלת, מרגישה שמונים פעם ביום, בשביל כל אחד, אפילו פינה הכתירו לך פה מרוב שזה היה קטע, ואם ככה את עם אנשים שאת לא "מכירה" אני רק יכולה להתחיל לנחש איך את עם אנשים שמכירה. ואין לי ספק איך את עם הבנות שלך, ועם טל. אני יודעת שאת אמא רגישה. אמא מכילה
זה לא פשוט, ההתחלה הזאת. ושלושה חודשים ראשונים זה לגמרי התחלה. ולו בגלל ההורמונים. כתבתי כאן לפני איזה זמן שחצי שנה נראה לי הזמן שבו דברים מתחילים להתאפס, או לפחות ככה זה היה אצלי, או לפחות, לעזאזל, ככה חשבתי שזה אצלי, עד לפני יומיים ששוב חטפתי שטוזה של חרדות, שוב הן קיבלו צורה של מכאובים פיזיים, שוב חשבתי מחשבות לא טובות. והערב - בדל שיעל של אנה והנה הדמעות זורמות, רק לפני שבועיים היא הייתה עם קוצר נשימה. איזה פחד! וקיבלה טיפול סטרואיאלי. וחדר מיון. ואינהלציות. את יודעת, רק לחשוב שזה יישנה פשוט גמר לי את האוויר. לא הצלחתי לאכול - היינו בדיוק אצל אמא של אמיר. אמרתי לו: הבייתה! פשוט נורא.
הורות.
זה דבר כל כך חזק!
זה נורא קשה להיות כל כך נצרך. תחשבי כמה תלויות בך (בנו) היום הבנות. זה מפחיד, מלחיץ, הנצרכות הזאת.
קשה מאוד גם המחיקה הדי טוטאלית של כל בדל ממה שהיו פעם הצרכים שלך. הרצונות.
אני חושבת שהדבר הכי קשה, או לפחות מבחינתי, זה להכיל את כל האהבה הענקית הזאת, דוד רותח ומבעבע של רגש גולמי. אהבה שכמעט מפוצצת אותי מבפנים. לא יודעת אם אני ברורה. אנה המדהימה מחייכת אליי חיוכים מבפנים, כולה חיוך אחד גדול, העיניים שלה אור גדול, וזה קורע, כמה שהיא אוהבת אותי. כמה שאני הכול בשבילה! טוב, רוב הזמן זה סתם מקסים אותי, אבל לפעמים כמו בימים האחרונים זה ממש יכול לגרום לי לבכות. וזה גורם.
חוץ מזה העייפות שלהגוף ועייפות בכלל זה דבר נוראי. מה שזה עושה. ואיך לא נהיה עייפות? איך? זו עייפות עמוקה, כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת! לישון. איזה חלום מתוק, הא?
קשה עם הגדולים. ואני בטוחה ששי היא חיישן רגיש, כמוך לפחות. והיא חווה אובדן. כי היא איבדה - את הבלעדיות (היא גם ההרוויחה אחות וכו' אבל זה לא העניין כרגע). תהיי איתה בעצב הזה! בלי לטשטש. ותראי איך שזה לאט לאט יעבור לה. ככל שאורי תתקשר איתה יותר, תחייך אליה, תצחק מהשטויות שהיא תעשה לה זה יהיה כמו פלסטר על פצע אובדן המלוכה שלה. אני ממש רואה את זה עכשיו עם הילדות. איך נרקמים ביניהן יחסים. נרקמת אהבה. היינו לפני כמה ימים כבר לא זוכרת איפה ואיזה תינוק אחר ניסה לחטוף לאנה צעצוע - היית צריכה לראות איך נעם נחלצה להגנתה, זה היה מדהים! מדהים! וזה המפתח בעיניי לסובב את הבעסה שלהם לכיוון חיובי של אהבת אחים וצמחיה של הדבר הזה.
אבל לאט לאט לך. הכול יסתדר, זה הרי ברור. מותר לך גם להתייאש, מותר שיהיה קשה, מותר להפסיק לחייך לרגע. תראי שהחיוך עוד יחזור, כשיתאים לו. ולך.
אוהבת, רונית
|
תוכן התגובה:
|