|
3/7/2005 10:10
|
שירי
|
מאת:
|
|
את כ"כ כ"כ כ"כ לא לבד
|
כותרת:
|
מזדהה עם כל מילה שיצאה מהמקלדת שלך. העייפות, הגוף הדואב, ויותר מהכל הטוטליות הזו שנשאבים אליה בוואקום כ"כ עצום שלא נראה שאי פעם ישתחרר.
ממרומי שמונת החודשים שבהם אני אמא לשניים יכולה לומר לך דבר אחד בוודאות. הכאב של שי הוא אמיתי, אבל שככל שאורי תגדל היא תגלה את האושר שבעניין. לפני המון המון זמן קראתי משהו שתמי כתבה בדיון אודות ילד שני. היא סיפרה על החרדות שהיו לה במהלך ההריון השני ואיך מישהי אמרה לה (בערך במילים האלה) שבעצם היא מביאה לבת שלה מישהו לאהוב. המשפט הזה לא יצא לי מהראש (זה היה בעיצומו ל ההריון השני שלי ומלא רגשות האשמה על מה שאני הולכת לעולל לאספי שלי).
היום, כשנטע זוחלת, מתקשרת, מגיבה וצוחקת, אני רואה כמה זה נכון. אסף מצליח להצחיק אותה יותר מכולנו, היא מעריצה אותו ובשניה שרואה אותו נמרח לה חיוך ענק על הפרצוף, ואני רואה איזה אושר זה גורם ***לו***. אני לא אגיד לך שאין רגעים קשים שבהם אני מרגישה שנוכחותה מכבידה עליו, אבל אני גם רואה כמה שמחה גורמת לו האהבה אליה. את תראי שזה יגיע!! ועד אז... את כל המילים החכמות כבר אמרו לפני. נשאר לי רק לחבק חיבוק נוסף, אם יורשה לי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|