נדמה לי שהתסבוכת הזאת נמצאת בפער. או ככה לפחות אני מסבירה את זה לעצמי. הפער בין מה שנמצא בדמיון לבין המציאות הזו שטופחת שוב ושוב על הפנים שלנו, שהיא באמת באמת כ"כ קשה.
האושר הזה שנמצא בהריון, ובלידה וביכולת להיות הורה. תעצומות הנפש והגילוי הזה שאנו חוות על עצמיינו כמו נולדות כל פעם מחדש, מגלה את האומץ והכוחות הבלתי נדלים. מגלות את האהבה האין סופית הזו, שנדמה שתמיד, אף פעם לא נמצאת שם לבד, תמיד עם הקושי והחרדה.
הפער המקולל הזה בין הפנטזיה המושלמת על הרוך, על האושר שיציף ועל הטבעיות שבה נהפוך לאמהות לילדינו, לבין המציאות הוא הוא הקשה מנשוא.
כ"כ קשה לוותר על מה שיושב מעורפל בראש. ופתאום להיוולד לתוך המציאות החדשה, להרפות מהחלום ולהסתפק במה שיש, ולהפוך את מה שיש לחלום עצמו.
נדמה לי שאין תהליך קשה מכך.
הוא כרוך בויתור עצום.
אבל גם טומן בחובו משהו חדש, אחר, מסעיר לא פחות, אבל ללא ספק כ"כ כואב בדרך לשם.
אני זוכרת היטב את ההתפרקות הגדולה שלי עם יובל. הוא היה בן 4.5 חודשים, ואני צרחתי על עופר שאני לא יכולה יותר. מאותו רגע זה נהייה אפשרי. למה? אני לא יודעת, אולי בגלל שסוף סוף הפסקתי להחזיק והרשתי לעצמי להיות חתיכות. באותה שנייה כבר לא הייתי מאוכזבת עוד מעצמי, לא , לא הרגשתי כישלון, אלא הרגשתי שאני סוף סוף מוכנה להשתנות, פתאום הייתי לאחרת.
אני מניחה שיש צפיה מהפעם השניה שהיא תהייה משהו אחר. כאילו המסע הראשון היה כ"כ מוצלח, שברור לך שישר תגיע למנוחה ולנחלה, שהפעם זה יהיה קל יותר. אבל לוקח זמן להכיר את הילד שלנו, להתרגל אליו ולעבור ממצב תודעתי של אחד, לאחד+1, לאחד +1+1. וכמובן יש האחד השני....אבל נניח לו לרגע.
למעשה נראה לי שהפעם השנייה קשה יותר, כי יש גם את שי-קי, וגם את הכאב שלה, של הצמיחה וההשתנות צריך להכיל.
זו היתה תהום עמוקה ומצמררת בשבילי, קשה לי המחשבה על לחזור לשם, לא אני לא רוצה, ואין נחמה ממקום מושבי היום על כך שאני יודעת בודאות שאני אצא ממנה אחרת חזקה ומלומדת יותר.
אבל הזמן איננו מחכה לאיש, והוא רץ בטרוף קדימה, ובסוף זה מנחם. מחבקת חזק, יונית.
|
תוכן התגובה:
|