ואולי אני ממש לא מבינה. ומראש אני אומרת שלא ראיתי את הכתבה המדוברת כך שאולי חסר לי הקונטסט. אבל, וידוי קטן - אין לי רגשות אשם. למה בדיוק אתן מתכוונות במטען החורג הזה? (אני שואלת ברצינות, לא בציניות). תגידו חרדה, אני מבינה. (כזאת שמרוקנת אותך מבפנים כשאתה תופס בבת אחת כמה אתה תלוי ביצור הזה ולא להיפך, שסינדלת לכל החיים את הסיכוי שלך לאושר סביר באושרו שלו החיצוני לך.) תגידו אחריות, כזאת שלפעמים מפילה לך את הלב לסרעפת בבום אדיר, מכירה גם מכירה. אבל רגשות אשם? אם הם לא אלה המוזכרים מעלה, ממותגים בצורה שונה, אני לא ממש יודעת על מה אתן מדברות. אני גם לא כל כך מתחברת לדיונים שרצים פה לא פעם ובהן נשים מתייסרות על העוול הנוראי שגרמו לילדיהן כי לא הצליחו לצלוח הנקה ארוכת טווח לאחר שחוו שבעת מדורי גיהנום, או תמוה עוד יותר, חוות רגשות אשם כי לא הצליחו ללדת בצורה האופטימלית. ברור לי למה יש המרגישות כשלון אישי, זה כן. כשלון אישי שמדרבן אותן לפעול אחרת בהזדמנות הבאה. אבל רגשות אשם כלפי התינוק שנולד בקיסרי?! זה לא ברור לי. ואני מאמינה בכל ליבי שאם קיימים רגשות אשם כאלה הם אלה שיפגעו בתינוק, ולא ה"קיסרי" או העדר ההנקה. טוב, סליחה. ההסבר הזה קצת מגושם.
פולינה, אולי יש לך דעה בנדון? אני ממש לא מכירה אותך, אבל שמתי לב שברוב הדיונים את מציגה דעות שנוח לי איתם. אולי תושיעיני, או שיש בי מום חמור במחלק המוסר?
|
תוכן התגובה:
|