רק כמעט, אבל זה יפה מאוד (טפיחה על השכם לעצמי). זה כמובן לא ביטוח נגד רגשות אשם עתידיים, אבל כרגע אין כמעט כי אני די מרוצה מעצמי. נכון, אני עובדת, אבל כשאני בבית אני נגישה, אם לא ממש איתו. אני גם מצליחה לקרוא ספרים (האני הישן) וגם יוצאת כל יום לגינה/ים/בריכה (האני החדש). עוד לא איבדתי את הספירה של מספר הפעמים שאיבדתי את הסבלנות (האני החדש והמפתיע) ובכלל - טוב לי, אז למה שיהיה לי רע?! את הכתבה עוד לא ראיתי בעיון, רק מה שהצלחתי לתפוס בזמן התכוננות לארוחת ערב, אבל מאוד לא אהבתי. נדמה היה לי שאורלי וילנאי לא התייחסה ברצינות לאמהות ה'זורמת' ברוח עקרון הרצף, ההנקה הממושכת, הלינה המשותפת ושאר ירקות. היא נסתה לטעמי לקעקע את יסודות הגישה הזו כדי שהיא תוכל לחיות בשלום עם רגשות האשמה שלה עצמה. אני לא ממש חיה לפי העקרונות האלו. הנקתי רק עד גיל חצי שנה, הילד לא ישן במיטתנו לרב, אנחנו גם לא נמצאים כל הזמן יחד (עבודה, אלא מה?) והחמור מכל הוא שבן הזוג לא מתחבר בכלל לדברים האלה. אבל העובדה הזו לא מפריעה לי לראות את הדברים הטובים בגישה הזו, ללמוד ממנה ולהפיק את המקסימום במסגרת החיים שלי מהרעיונות הללו. אני לומדת כל הזמן והפתיחות הזו ללמוד ולשנות היא היא אמהות 'זורמת' לדעתי. ההסתגרות בגישתך והתגוננות, עד כדי תוקפנות, בפני כל גישה אחרת נראית לי שגיאה מאוד עצובה.
|
תוכן התגובה:
|