הי כואבת
אני עושה ספקולציה ובונה כאן תל שלם על ההנחה שהדרמה שלכאורה התרחשה בין שלוש נפשות, אינה בעצם כזו, אלא התחוללה במשפחה בת ארבע נפשות, ובעברית - אם את איתנו, אני מניחה שיש לך גם תינוק או תינוקת קטנים, והגדולה בת שלוש.
כפי שמתחוור לי יותר ויותר בשנה החולפת, שבה אנו עצמנו הפכנו ממשפחה בת שלוש נפשות לארבע, המעבר הוא משמעותי ומביא לנו אותה בהפוכות שלא העלינו על דעתנו.
בכלל, פשע הבאת הילד השני, כלפי הראשון, עליו כתבתי את 'דבר הפיה הרעה' (במנוע), נחשב ביהדות מצווה גדולה, שכן מי שהביא זכר ונקבה לעולם, יאללה בסדר. וגם בעדותינו החילוניות. שני ילדים זה באמת משפחה ממש.
ולמרות שהצנטריפוגה הידועה בשמה הילד הראשון מרסקת אותנו עד לפלסמה, הרי שעם השני, אנחנו עאלק יותר רגועים. מתקנים את הלידה הראשונה, משחקים אותה פחות היסטריים, וכאילו סבבי בבי משחקים אותה משפחה באמת.
אלא מאי? בדיוק כשאנחנו לא שמות לב, זוחלים להם מתחת לפני התודעה השדים הגדולים באמת, אלו שהמתינו בסבלנות לשעתם הנאה. פתאום הטלאים שתפרנו עבורם את המציאות מתפוררים. הבלגן שלהם קשה לסידור. ההתחצפויות שלהם לא ניתנות לליטוף. הכביסה שלהם הופכת עול, והעצבים על עצמנו, שקונים להם קשקוש בחמישה שקלים כדי לכפר על המאה וארבעים שהוצאנו על המחמד החדש בקלילות. כי המרובע מנחית אותנו, דור שני למרובעים וחימשים לתוך דגם המשפחה שלנו, המקורית. ועוד מסמר אחרון מתקתק ועוד. והקרב, שחשבנו שניצחנו בו את הורינו נוזל לנו מבין האצבעות טיפה אחר טיפה, מסמר אחר מסמר. והמבט בראי מגלה עור שכבר לא יהיה טרי כמו עלה של ורד, ואין לנו צלם של עצמנו האהוב להתמקד.
ולראשונה מתבלבלים וקוראים לגדול בשם של האח הקטן שלנו, שגזל מאיתנו את המלוכה, כי עכשיו 'הוא' (בכורנו) - הזר החדש - גוזל מאיתנו את הדקות המתוקות היחידות שיש לנו עם עצמנו כשהתינוקות נחים. והבעל שלנו, הצילו, מתערבב לנו פה ושם עם אבא, והנה אנחנו נדפקות פעמיים. ותמיד שותקות. גם כשאת כאילו מגיבה עכשיו בזעם את שותקת על העוולה שנעשתה לך, ומשעתקת אותה כפשוטה לבתך.
מתנצלת שלא חריף כמו התובנות והתמונות שעלו בי.
ולגבי הטיפול.
סיבוב גרביים שווה בסופרפארם (תשיעיה במחיר שישייה) הנחית אצלי תובנה באחרונה. אי אפשר שלא לראות את אלפי התכשירים החדשים על גבול האלטרנטיבי ואפילו מיינסטרימי המציעים מזור וטיפול לכל בעיה טורדנית כמעט. אך אין בכוונת התרופות לרפא, אלא לטפל. וכך גם מפתחים אותן. יש לאדוני נזלת? אנחנו נטפל. יש לנו טיפול מתאים. לא תרופה, אלא טיפול. זו עסקת השיווק. יש לך בעיה, אנחנו מציעים טיפול, לא ריפוי, ומאחר שהבעיה שלך ממש מטרידה, תסכים להתפשר על טיפול, מאשר להמשיך כך. והלקוח אמור לצאת ממנה טיפה יותר מרוצה. כבר מרגישים יותר טוב.
שוב מתנצלת שלא שקוף. שניה.
גם אני נמנעתי מטיפולים פסיכולוגיים, למרות שהייתי ברבים מהם. משום שידעתי שאינם יכולים לרפא אותי. את צודקת. אך את חייבת שמישהו ישמור לך את הידיים הפראיות של אבא שלך, שיוצאות מתוך הידיים שלך להכות בחוזקה. ומאחר שאנחנו בסרט של מבוגרים, ואף אחד לא יכול לכלוא אותך, או להעניש אותך עונש גופני, או לכפות אותך, את חייבת לעשות זאת לעצמך בעקיפין. ללכת לטיפול כדי שהמטפל ישב עם המחברת, ותצטרכי לדווח לו. ברוח טובה. את פשוט חייבת פיקוח. נשמה, דרקןלה נישק גם אותך. לא משנה לצורך העניין שאת קרבן, משצימחו הניבים, את בעסק. אמא שמרימה יד. וזה בלתי נסבל, דברי האדם הסביר דהיום, למרות שלהורינו היו הקלות.
אנא, נשמה, האלימות הזו גדולה בהרבה מתפיסתך אותה, ואולי נדמה לך שהכאב שלך נותן לה לגיטימציה. את יודעת שלא היתה ולעולם לא תהיה לגיטימציה תקפה לאלימות.
|
תוכן התגובה:
|
