פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

19/1/2003 00:20 אמא וילדה מעודדות מאת: יו, איך פחדתי מהתגובות שלכן (ועוד תוכן ותגובות) כותרת: הרגשתי כמעט כמו הוצאה להורג, מודה באשמה בסעיפים החמורים ביותר: איבוד שליטה, אלימות פיזית כלפי ביתי. פחדתי שאני מאבדת את זה... בסרטים הכי שחורים ראיתי כבר עובדת סוציאלית מגיעה אילנו הביתה, שלוקחים לי את הילדה, וכן, גם שאתן מזדעזעות ושולחות אותי הכי רחוק שאפשר. תודה על החיבוק החם שלכן, ממש מחמם את הלב. רואה כעת שהבחירה שלי "ליפול" למשבצת ה"לא נורמאלית" היתה מתוך הרמת ידיים ופחד לגעת ולנסות לשנות, יענו מקרה אבוד. בזכותכן אני מרגישה עכשיו הרבה יותר אנושית ובפרופוציות, ויכולה לראות בהיר יותר את הדרך קדימה ואת המחויבות שלי לשנות. המון תודה. אני רוצה להוסיף פרטים בהתאם לשאלותיכן: המצב עם בן זוגי טוב. למזלי הרב, עוד באותו ערב, בעצם כמה דקות אחרי שזה קרה, הוא כבר קלט מה קרה איתי, והיה לצידי, ושלח את ביתנו אלי. הוא מאוד מעריך את ההתיחסות שלי למה שקרה, כולל מכתב זה. היחסים עם ביתי משתפרים. בהתחלה היה לי שלט ענקי על המצח של "אשמה", הרגשתי מכשפה ושכל מה שאני עושה מפליל אותי. בפעם הראשונה שגיליתי שהיא עשתה קקי בחיתול בלילה, פשוט קפאתי, והיה לי מאוד קשה פשוט להחליף לה חיתול. בשבוע האחרון, הבטחון העצמי קצת חוזר אלי, אני יודעת גם שבסה"כ אני אמא טובה. אני חושבת שמה שהכי הפחיד אותה, היה חוסר הקשר בין מה שהיא (לא) עשתה בערב ההוא, למה שהיא "קיבלה" ממני. מאז לפעמים אני חושבת שאני רואה בעינים שלה מבט ששואל- זה יכול לקרות גם סתם עכשיו? ובכלל, אם אני עונה לה בשלילה, או מרימה טיפה את קולי, שוב בא המבט הזה. אני מנסה בכל דרך להראות לה (ולעצמי) שזה לא יקרה, מסבירה לה למה אני מרימה את קולי במקרים שזה קורה, ולתת לה בטחון מכיוונים אחרים גם כשאני לא מסכימה למשהו שהיא מבקשת. אני עוד לא סגורה על השינה בלילה. עד גיל שנה היא ישנה איתנו, מאז יש לה מיטה משלה, והיא ישנה איתנו רק כשהיא חולה או כשהיא מתפנקת וזה בסדר מבחינתנו. עכשיו היא מבקשת יותר לישון איתנו, לתת לה? או לשמור לה על המסגרת שכבר יש לה ולא להראות לה שכל הסדרים התהפכו? או אולי לא לחכות לזה שהיא תבקש, ושהיא תישן איתנו קבוע? (תוך כדי כתיבה נראה לי שאני בעד שהיא תישן איתנו קבוע, אם היא רוצה כמובן), מה אתן אומרות? בעצם, לבן זוגי קשה כשהיא ישנה איתנו, אולי אני אשן איתה? הסתבכתי, מרגישה שרגשות אשם מובילים אותי, אז בכל מקרה זה יצא דפוק... לגבי הטיפול הפסיכולוגי, אני כמעט נואשת, לא ברור לי מה צריך לקרות שם, הרי כמו שכתבתן, באינטלקט אני מבינה מאוד, ואכן חצי הדרך הזו לא מספיקה לי. פסיכולוג זה שיחות ומילים והכל בראש, ולא ברור לי איך אצא משם עם משהו אחר. שירי, בן זוגי נמצא בטיפול בעצמו, בלי קשר, ומסכימה איתך שגם הוא "סוחב" הורים, טיפול זוגי כרגע בעייתי כי זה יוצא שיהיו לו שני מטפלים... אבל למזלי, אנחנו מדברים ומשתפים הרבה. מעיין תודה על ההזדהות בשם ובחוויה, את אמיצה בעיני. מאוד עזרת לי להרגיש לא לבד בסיפור הזה, וחושבת שזה שאת משתפת ככה, זה חלק ממה שאת כבר עושה כדי ליצור לכם את הבית האחר. שולחת לך אנרגיות טובות ואת הכח לשנות. ל', כשקראתי את הכותרת שלך, ישר התכווצתי, חשבתי הנה קיבלתי מה מגיע לי... ומהתוכן נרגעתי, תודה, ואני מאוד רוצה לטפל בדחיפות, רק קצת אבודה עם זה כרגע, לא סומכת כל כך, לא יודעת למי לפנות, מקווה שאתגבר על זה בקרוב. וכשאני רואה את ביתי ונזכרת וכואב לי, אני משננת כמו מנטרה באמת את זה שהיא תהיה בסדר כשאני אהיה. לילוש, לא מוצאת את עצמי עדיין מצליחה להחניק משהו כדי לא לריב ליד הילדה, עד הערב ההוא האמנתי שאם נדאג לעצמנו מספיק, פשוט לא נצטרך להגיע למצבים כאלה, עכשיו כלום לא ברור לי. נועה, קלטת אותי נכון, כל מילה זהב. כשכתבת "לברך שהארוע התרחש" היה לי קשה, אבל מצד שני אני יודעת שאוכל (בהשקעה) להפוך אותו "לטובה", שמחה באמת שיש לי אתכן כתמיכה רגשית כרגע, כמה זמן הסתובבתי עם זה כמעט לבד, בימים הראשונים סבלתי מכאב ראש נוראי (כנראה מזה), ותראי איך הכל נשפך עכשיו החוצה. תודה. זהר, תודה על המקל השבור, תמיד טוב להזכר שהוא כזה, יש בזה המון כח. גם תודה על ההגרלה ועל החיבוק למה שקרה. אשמח לקבל פרטים (אם אפשר כאן) על המטפל ועל הרקע המקצועי שלו. לירון, מאוד דיבר אלי מה שכתבת, מעין הזדמנות לקפיצה בזמן, לדבר עם "ביתי" שכבר גדלה. אז תגידי, את חושבת באמת שהכעס שלך נשמר כי ראית שאבא שלך לא עשה שינוי באמת, אלא רק "התאפק" ואז לא יכולת לסמוך עליו או לדעת מתי תהיה ההתפרצות הבאה. טירונית (תגידי אגב, מתי אמורה להסתיים כבר הטירונות שלך?), תודה על ההזדהות והאיחולים, וכמו שכתבתי ללילוש, יש לי עדיין בעיה עם עצם הרעיון של לא לריב ליד הילדים. ומאחלת לך גם את האנרגיות ליצור בית אחר. ורותי......שתלת אותי מכל הכיוונים. אמת לאמיתה יש עוד נפש יקרה בסיפור הזה, ווואלה הזכרת לי, הקש האחרון שהצית את האש היה סביב טובות ההנאה שקיבלה בסתר הנפש הקטנה בעוד הגדולה מטיילת להנאתה עם אביה, ובבואם נתפסתי על "חם" בחוסר השיוויוניות (בסך הכל נתתי לה לישון במיטתנו)... ולגבי הטיפול, מניחה שמה שעושה את ההבדל בין טיפול לריפוי זה המטופל (או המתרפא) בעצמו, הרי זהר כבר כתבה בחכמתה שהמקל שבור... ומאחר ואני אכן מוכנה להסתפק כרגע ב"טיפול",ועד שאמצא את הבייביסיטר האולטימטיבי, מקווה להתיצב כאן לצורך דיווח מעקב ורישום. זהו אני הולכת לישון, מאוד שמחה שפתחתי את סגור לבי בפניכן, ושאני לא מסתובבת עם זה כבר כל כך לבד. המון תודה לכן יקרות. תוכן התגובה: תגובות נוספות 18/1/2003  02:38 אמא יקרה - שירי ג 18/1/2003  08:34 יקירתי - מעיין של ליב 18/1/2003  11:38 את צריכה לטפל בעצמך בדחיפות... - ל. 18/1/2003  12:30 אמא כואבת יקרה, - לילוש 18/1/2003  13:30 בינתיים אנחנו - נועה ברקת 18/1/2003  18:46 קוסם אין, המטה שבור, והמודעות היא לא חצי הדרך לפתרון - זהר 18/1/2003  19:58 בתור ילדה - לירון 18/1/2003  20:26 עצה נוספת - טירונית 18/1/2003  22:29 שלוש ארבע - רותי קרני הורוביץ 18/1/2003  23:53 אוי רותי, תמיד את מאירה את עיניי כל כך בבהירות - יסמין 19/1/2003  00:35 שמרי נפשך - שירי 19/1/2003  09:35 לאמא יקרה- תשובות לשאלתך - לירון 19/1/2003  10:29 לירוני יקרה תודה, וכן כן כן רוצה טלפונים, פרטים, שמות. ועוד משהו לגבי טיפול לביתי בעקבות דברי לירון - אמא וילדה 19/1/2003  10:33 טראומטי=טראומתי כמובן. טעות טועים טעינו (ל"ת) - אמא וילדה 19/1/2003  11:04 אמא יקרה עד מאוד - לירון 19/1/2003  13:51 רותי יקרה (סליחה מאמא כואבת) - אסנת ש. 19/1/2003  14:37 גם אני לרותי - שרון כהן 19/1/2003  23:04 אמא מודאגת ומועדדת - פרופורציות !!!! - שרי 21/1/2003  19:38 תודה למודות. מרוב רצון מטופש להתעלות על עצמי בהודעת התגובה - רותי קרני הורוביץ

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש