אמא יקרה, עצות רבות קיבלת פה, אני , כמוך, מוצאת את עצמי לא מעט פעמים מוכנה לחנוק את הבעל שלי בשתי ידיים ולפעמים גרוע מזה רוצה לחנוק את עצמי, גם אני אמרתי כמו כולנו "לי זה לא יקרה", "אני שונה מאמא שלי", אז בזוגיות קשה לי יותר, ופעם אחר פעם משחזרת את אותה זוגיות קלוקלת של ההורים אבל, ופה יש אבל גדול כדי לא להגיע למצב, כמו שחוית ואני מאמינה שהוא קשה לך מאוד כי את מכירה את שני צידי המתרס, צריך כמובן ללכת לטיפול, להבין, לנתח ובסוף גם להצליח לסלוח ולתקן, הדרך הזו ארוכה ומייגעת, עם לא מעט כשלונות ואכזבות לאורך הדרך, אסור שביתך תשלם את המחיר, עד שתגיעי אל המנוחה והנחלה, הציבי לעצמך גבולות אחרים, אנחנו למשל לא מתווכחים ליד הקטנציק, וזה כ"כ קשה לפעמים אפשר להתפוצץ, ברגעים אלו אני מוצאת נחמה ואושר גדול בחיוך ששמור רק לנו ההורים, לידיים המבקשות אותנו לחבק ולגונן, להביט בפנים השלוות שלהם כשהם ישנים ומשם אני צוברת כוחות עצומים, ומשם יותר קל (לי) לשוחח ולא להתווכח, לדבר במקום לצרוח לנסות לפתור ולא להתנגח והכל בשבילו, הוא המתנה שלי הוא הכח לשנות. נסי לא להגיע למצב כ"כ קיצוני עם בעלך כשהילדה בסביבה, קחי לעצמך את הכח לעצור לפני ההתפרצות, ההצלחות היומיומיות האלו לעצור התדרדרויות, ויכוחים צעקות ואלימות יתנו לנו את הכח המיידי להמשיך בשינוי ובמקביל כמו שהמליצו כאן טיפול עמוק יותר. חבקי את ביתך ואהבי אותה כמו שרק את יכולה, חבקי את עצמך, חייכי, אנחנו טועים ובכוחנו לשנות. שולחת לך חיבוק ואהבה. את אנושית כמו כולנו
|
תוכן התגובה:
|