אשמה היא שלב באבל, וכנראה אין אפשרות ולא כדאי לדלג על שום שלב, ורציונליות היא לא התרופה כרגע, ברור, ובכל זאת אני חייבת לאמר : לא משנה כמה שכבת אחרי הבדיקה , אין לזה שום משמעות. הרי עם כל עודף ההתגוננות של הרפואה המיילדותית בארץ - אם היתה חשיבות לשכיבה - היו מאשפזים כל אשה אחרי דיקור מי שפיר, ולא שולחים אותה לנסיעה אולי ממושכת הביתה, וסומכים על שיקול דעתה ש"תנוח". המנוחה אחרי דיקור היא ר-ק כסת"ח, ולא משנה כמה נחת. וגם המחשבות שלך - על הברית או כל דבר אחר - לא עשו את זה. העובר הזה לא נועד להיוולד, ולך לא היה חלק בעניין. לא יכלת למנוע זאת ובטח לא לגרום לכך. הכאב בלתי נתפס, כאב של פוטנציאל שלא מומש, אבל הטבע חכם מאיתנו - וכנראה שלא היה מה לממש במקרה זה. שוב, מתנצלת על עודף הרציונליות שלי - אך זו תפיסת עולם שעובדת בשבילי, ואולי מתישהו תוכלי להעזר בזה. בכי כמה שאת צריכה, זה כל כך מובן ונחוץ, והרשי לעצמך לבקש מבן זוגך וקרובים אחרים שיעשו עבורך כל מה שאת צריכה שיעשו. ליבי איתך.
|
תוכן התגובה:
|