מתוקה, אני קוראת את ההודעה וממש מרגישה אותך. קשה מה שאת עוברת ולא פשוט. התחושות שלך, עם זאת, נראות לי הכי טבעיות שבעולם. זהו תהליך של אבל: כעס, האשמה, עצב ולבסוף תגיע גם קבלה.
אני חיים את החיים שלנו מעכשיו והלאה, ולא חושבים כל הזמן מה יקרה אם.. לא יכולת לדעת שכך יקרה, ולכן לא יכולת מבעוד מועד להרגיש רק רגשות סטריליים כלפי ההריון. ברית זה חתיכת נושא - מבינה אותך מאוד יומן לתינוק עם קטנטונת שצריכה אותך כאן ועכשיו - נשמע כמעט משימה בלתי אפשרית..
דבי מה שקרה קרה, ובשום פנים ואופן לא באשמתך! את זה את ממש חייבת להפנים.
רק רציתי לכתוב לך שאל תפחדי מהפחד ומהעצב וןהתהום הזאת שנפערה עכשיו בחייך. תהיי שם.
אחרי הפלה שאני עברתי לפני כשנתיים הייתי בכזאת הכחשה! עצובה? אני? מה פתאום, הרי מה שצריך לקרות קורה..נרשמתי מיד לחדר כושר, התעמלתי, טיפחתי את עצמי, הבום הגיע לי אחרי כן בצורה פיזית של הרגשה שאני פשוט עומדת למות. לא נתתי לעצמי להתאבל וזה יצא ממקום אחר של חולשות וחרדות ולויקוציטים גבוהים בדם וכל מיני חולירות.
אני רוצה להגיד שאין לאן לברוח. קרה לך דבר נורא. מחריד. אכזרי בטירוף. וזכותך וחובתך לעבד, להתאבל, לשקוע קצת, עד שזה יצוף ממך החוצה. וזה יצוף, את עוד תראי. אולי עכשיו קשה לך להאמין אבל בסופו של דבר זה יהיה עוד שורה של זיכרון במערכת הפוריות שלך. כמו שאני עכשיו שולפת לך, כבדרך אגב, את ההפלה שלי..
יש לך במה להתנחם, בעל וילדה, וזה המון. הם לא יתנו לך לשקוע באמת, רק עד רבע לארבע, שאז את הטח הולכת לאסוף אותה.
תני לעצמך, תראי שהזמן, כמו בגדולת הקלישאות, ירפא ויעזור לך.
אני לא מכירה אותך באמת אבל מרגישה מאוד איתך ושולחת לך חיבוק גדול ואוהב, מקווה שתצליחי להתנחם מעט
שלך רונית
|
תוכן התגובה:
|