אני מתנצלת אם גישתי נשמעת מנותקת מציאות. אני מאמינה גדולה במתן בסיס איתן לילד. בגיל הצעיר חשוב יותר להקנות בטחון בדמות המטפלת, גבולות מסגרת וכללים (בבית, בגן, במשפחה עם חברים וכו'). בעיני רוב הילדים ה'גאונים' הם כאלה כפיצוי של הוריהם על חוסר הזמן שיש להם להקדיש לדברים החשובים באמת. זמן לצאת לטיול סתם כך ברחוב, זמן לארח ולהתארח אצל אחרים, זמן להקשיב לילד, זמן להקריא סיפור, זמן לשחק משחק או ליצור יחד משהו (גם אם זה לשאוב את השטיח או לנגב כסאות...). להתהדר בכל החוגים הלא הכרחיים האלה נראה לי מיותר בזבזני ושופוניסטי.
אם ניצור לרגע קבוצת תמיכה אוכל לומר 'אני ריש אמא לגוזו בן 3 מעולם לא שלחתי אותו לחוג' (איזו מכשייפה) החוג היחידי בו נכחנו היה עיסוי תינוקות שהיה בעיקרו עבורי, כדי להקל עלי את המעבר לאמהות התובענית.
למידה אמיתית יכולה להתרחש בקלות רבה כשהילד שלך פנוי רגשית ללמידה. שיש סביבו אנשים המאפשרים לו תמיכה כפי צרכיו, שיש לו מקום בחברה ובקהילה בה אתם חיים. מקום חברתי לרוב בגיל הצעיר אינו נמדד בכמות בגדי המעצבים בארון, אלא בבטחון העצמי וביכולות שלו ליצור קשר עם אחרים. אלה בעיני הדברים החשובים באמת.
בגן של גוזו למשל ביקשתי בתחילת השנה שני דברים, שיכילו אותו רגשית כשקשה לו ושהגן יהיה עבורו 'סדנא' בתחום החברתי. מוטורית לא ראיתי בעיה (למעט זו העדינה שהוא מסרב להתמודד עימה) וגם יכולותיו השכליות מרשימות מאוד ביחס לגילו (וגם אם לא היו, לא הייתי מצפה מהגן לעשות את זה, נשבעת לך). אלו היסודות. מכאן צומחות הרגליים, כאן הוא יקבל את הבסיס המשמעותי להמשך חייו (אלא אם כן יחיה על אי בודד).
כמי שמכירה את כיתה א' היטב, ההכנה הטובה ביותר לכיתה א' היא בניית מסגרת עקבית מכילה ומאפשרת, כזו שתעודד סקרנות והתפתחות ההפך הגמור משינון האותיות בגיל שנתיים. כשילד בשל הוא לא זקוק להרבה כדי לקלוט ולשיים את האותיות, הוא זקוק רק לחשיפה... בגיל שנתיים יש כ"כ הרבה דברים מענינים יותר מסימנים גרפיים שטוחים וחסרי משמעות עבורו.
|
תוכן התגובה:
|