הוא גאון בדיוק כמו שהוא, אבל בדיוק.
אין לי אף ספר בבית על התפתחות הילד, ואני לא יודעת באיזה גיל אמורים לדעת מה. אני שונאת ללמד, אבל באופן קיצוני. אותי גידלו להיות חכמה ומוצלחת, ובאמת הצליחו, רק שבדרך הרגו לי את כל הסקרנות. היא תמיד הגיעה על מנת לשמח אחרים, ולא ממקום אמיתי שלי.
אז את עידן אני מחבקת ומנשקת כל הזמן, ונמצאת שם בשבילו רגשית. בחרתי מסגרת של משפחתון שם הוא מקבל חום ואהבה ולא מענין אותי בגרוש אם ילמד שם או לא. העיקר שיחבקו אותו כשהוא עצוב (וגם כשלא).
אני מגיעה למצבים אולי קצת קיצוניים, בהם אני לא מנחה אותו - לדוגמא איך משחקים בצעצוע מסוים, כי אני מאמינה שאין דרך נכונה, ושהוא יחליט לבד. לא מציעה, לא מכוונת. אני לא משמשת בתפקיד המשעשעת, אני איתו, הולכת אחריו ונמצאת שם בשבילו ונותנת לו לגלות ולהחליט.
ומכל דבר שהוא עושה אני מתלהבת נורא (גם בעלי). לא יודעת, אולי אלה דברים שהוא אמור לדעת, אותי זה מקסים ומרגש ונראה לי הכי חכם בעולם. בשבילי הוא גאון בדיוק כמו שהוא, ואני לא מנסה לדחוף או לשנות בו דבר. ולפי דעתי, הוא מתפתח נפלא, גם רגשית וגם שכלית.
לי חשוב שיהיה לו טוב.
לא אשקר אם אומר שלא נלחצתי אף פעם ליד ילדים אחרים (במיוחד של חברה שלי, שמאד מאד דידקטית), אבל הבנתי דבר אחד. עידן יכול לעשות את כל מה שהילדים האחרים עושים, אם אשנן לו את זה. אני פשוט לא עושה את זה, כי זה נראה לי לא נכון, גם מהמקום הדפוק שלי כילדה. בבסיסי אני מאד תחרותית, ולכן ממש עובדת על זה, כי אני יודעת כמה נזק זה יכול לגרום.
מקווה שתרמתי.
|
תוכן התגובה:
|