אני גם מוצאת את עצמי נדהמת מול הסקרנות של איתי, שלא יודעת שובע, ואני לפעמים לא עומדת בקצב. הוא נורא רוצה ללמוד, ויש המון דברים שנורא מעניינים אותו. לדוגמא השבוע נסענו ליד שדה דב, והוא ראה מטוס נוחת. הוא שאל מה המטוס עושה ואז הסברתי לו מה זה ממריא, טס, נוחת. אח"כ כל הזמן הוא ביקש "אמא תסבירי לי שוב על המטוס". הוא גם יודע אותיות, אנחנו לא לימדנו אותו, הוא למד את זה מאחת מהקלטות שלו, בה יש כמה דקות בהן מציגים את האותיות. הוא מדבר מצויין מגיל מאוד צעיר, וכמו שאני מתרשמת הוא מאוד מאוד אוהב מילים. כמו שילדים אחרים אוהבים לצייר. לטעמי התחרותיות מתפתחת משני כיוונים. האחד הוא הורים שכל הזמן משדרים מסר לילדים שלהם שהם לא בסדר ושצריך "לתקן" אותם. וזה נכון לא רק בהשגים קוגנטיביים, אלא גם בדברים רגשיים וחינוכיים. השני הוא באמת ככל שמתקדמים בגילאים במערכת החינוך, היא בנוייה ככה שהיא פשוט מוציאה לילדים את החשק והסקרנות הטבעית ללמוד, ואז מתפתחת האגרסיביות והתחרותיות. אני נורא אוהבת להשוויץ באיתי. אני משתגעת מכמה שאני אוהבת אותו ורוצה לשתף את כל העולם (כולל מי שזה ממש לא מעניין אותו :-)). יחד עם זה, אני גם מאוד מתפעלת מילדים של אחרים, כי ילדים בכלל בעיני הם מדהימים, מפתיעים, וטובים מאיתנו בהרבה. אני חושבת שבאמת חשוב שכל ילד יצטיין במשהו. אני לא מתכוונת שצריך "לקדם" אותו כדי שיצטיין בדבר הזה, אלא להתבונן בו טוב, לראות במה הוא מצטיין באופן טבעי, ולהבליט בפניו את זה. מכיוון שאני מאוד שלמה עם הדרך שלי איתו, כשאני שומעת אמהות משויצות על ילדים אחרים שמאוד מתקדמים או מקודמים, אני גאה בגאוותן (או עצובה, אם אני שומעת הצטיינות ב"אילוף" כמו ילד שהצליחו לחנך אותו לא לבקש על הידיים)
|
תוכן התגובה:
|