ולפני הכל, כל הטקסט נותן רשימה של כעשרה זכרונות ילדות. הלם בי בפשטות שלו. הנה אגב זוכרים שפשוט נתנו להם לשחק
ביולי השנה פרסם ארגון Play England מחקר עם מסקנות מאוד עצובות: כ־70% מההורים אמנם שיחקו בחוץ בילדותם, אבל כיום הם פוחדים להרשות לילדיהם לצבור אותן הרפתקאות. 32% מהילדים בבריטניה מעולם לא טיפסו על עץ, רבע מהם מעולם לא התגלגלו במורד גבעה ועשירית מהם מעולם לא רכבו על אופניים. רק 40% מהילדים מתענגים היום במשחק בחוץ יותר שעות מאשר בבית, לעומת 72% מבני דור ההורים, אף שההורים מספרים שהזיכרונות הטובים ביותר שלהם קשורים במשחקים דמיוניים שהמציאו בחוץ.
"ודאי שילדים רוצים לשחק בחוץ. הם מתים על זה, מה יש לא לאהוב בזה? הכל כל כך מרגש, יש כל כך הרבה דברים לחקור ולגלות ואפשר ליצור שם כל כך הרבה זיכרונות טובים", אומר ד"ר ריצ'רד וולפסון, פסיכולוג ילדים בריטי בעל שם עולמי. "כשהייתי ילד הייתי קם בבוקר, יוצא החוצה לשחק ולא רואה את המשפחה שלי עד הערב. זה השתנה. רוב ההורים היום חושבים שיש סכנות רבות בחוץ, מאוד מגוננים על הילדים, וכתוצאה מכך הם משחקים בחוץ הרבה פחות".
וולפסון עובד עם ילדים ומשפחות, מנתח ומבצע מחקרים, ופרסם יותר מ־20 ספרים. כמה מהם עוסקים בטיפול בילדים שחוו טראומה ובתהליך הכנתם למתן עדות בבית משפט. הוא מסביר שהשהייה בחוץ חשובה גם מעבר לצבירת זיכרונות חיוביים. "להיות בחוץ, לשחק עם ילדים אחרים, לטפס על עצים ולשחק בדשא", הוא אומר, "כל אלה חיוניים להתפתחות הפיזית, הרגשית והחברתית של הילדים. הורה שמגונן על ילדיו בצורה מוגזמת גורם להם להפסיד חלק חשוב בחייהם, כמו היכולת להעריך סיכונים, שחשובה מאוד בבגרות. איך ילד שנשאר בתוך הבית ולא מקבל הזדמנות לחקור את העולם שבחוץ יתמודד כבוגר בחברה שיש בה סיכונים כל הזמן?".
גם לארין קורט הילדים אמרו שהם רוצים "פשוט לשחק". אבל "פשוט לשחק" יכול להיות גם במחשב או בסוני פלייסטיישן. "הם אמרו שהם רוצים לשחק בחוץ, אבל הם בעיקר רצו את המרחב והזמן לבחור מה לעשות", היא אומרת. "אתן לך דוגמה. בשבוע שעבר שמעתי במקרה ילד בוכה מאוד. אמא שלו, שניסתה לקחת אותו לשיעור טניס, צרחה עליו, והוא רק בכה ואמר: 'אני מצטער אמא, אני פשוט כל כך עייף', וכמעט התחלתי לבכות בעצמי. מה שהילדים רוצים זה זמן לשחק באופן חופשי, לא לוח זמנים של פעילויות.
"התלמידים שלי אמרו שחוגים זה כיף, אבל לא כל הזמן. ואני זוכרת ילד שהתפרץ ואמר 'לא מרשים לי להיות ילד'. הוא ממש רעד ובכה. 'אני רוצה לבוא הביתה, להחליף בגדים לפיג'מה, לעשות שיעורים ובשאר הערב לקרוא, לשחק ברכבות שלי או לעשות מה שאני רוצה. שירשו לי להיות ילד'".
אז ההורים חושבים שהם מצוינים כשהם שולחים את הילדים להרבה חוגים, אבל זה לא בהכרח מה שהילדים רוצים. "לא, הם רוצים את הזמן והמרחב להיות יצירתיים וחופשיים. ילדים צריכים חוג אחד, אולי שניים. שאר הזמן שלהם צריך להיות מפוקח, שלא ישחקו רק במחשב ובאקס־בוקס, אלא שיעשו דברים אחרים - יקראו, יציירו, יהיו יצירתיים, ויצירתיות נובעת מזמן שקט. אמהות חושבות שהן צריכות כל הזמן לעשות דברים עם הילדים שלהם, אבל לפעמים הילדים עושים דברים מבריקים דווקא כי אף אחד לא התערב ולא ניסה לכוון אותם. פשוט תנו להם להיות. תנו להם שעה־שעתיים של משחק לבד, להיות חופשיים ויצירתיים עם המחשבות שלהם ולחקור דברים".החוגים, קטע קטן...
|
תוכן התגובה:
|