והתוצאה של השארת האחריות להם היא שהם ינתקו מגע לגמרי עם המציאות הלימודית בביה"ס. מורות שאומרות כחוק שילדים בכתה ד צריכים לקחת אחריות על זה פשוט לא מכירות באפשרות של הפרעת קשו"ר והפרעות לימודיות אחרות, וגורמות לנשירה (גם אם "נפשית" ולא "פיסית") של ילדים מהלימודים. רק ההורים (ומאבחנת דידקטית טובה) יכולים להחליט האם הילד יכול לקחת אחריות על זה, או שההורים חייבים להתערב ולעזור לו (בעצמם או דרך מורה פרטי או הוראה מתקנת וכו' בביה"ס). אף אחד לא יכול להגיד לך אם הילד שלך הוא כזה או אחר, רק את יכולה להחליט. והיה והבנת שהוא פשוט לא מסוגל לקחת אחריות על זה, אני מציעה לך שתי דרכים: האחת, אבחון. זה עולה הון (כ1000 ש"ח), אבל כשנותנים לזה "שם" ואבחנה, לכולם קל יותר לחיות עם זה, גם להורים ולמורים ועוד יותר מזה לילד עצמו (שגם הוא מן הסתם לא ממש נהנה מהטרגדיה שקורית אצלכם כל יום סביב השיעורים). הדרך השניה: סדר יום קשיח לגמרי, בלי ויכוחים. אין שום פעילות אחרת עד שהשיעורים (או החלק מהם שהחלטתם עליהם) גמורים. לא מחשב, לא חוגים, לא חברים, לא טלוויזיה, לא ספר. שישב ויבהה בקירות עד שיעשה אותם. ברוב המקרים, הוא יצטרך עזרה מצדך (לפעמים זה סתם שתהיי בסביבה, או מבוגר אחר), אז תהיי. אבל בכל מקרה אחר - לא להתווכח, פשוט לא לאפשר. עד שכולם יתרגלו. והיה והחלטת שהוא כן יכול לקחת אחריות - תני לו, רדי מזה לגמרי, ואולי רק תנסי לברר מה הוא מרוויח מהויכוחים האלה (תשומת לב שחסרה לו?).
|
תוכן התגובה:
|